לצערי הקורונה לא עושה לי טוב.
חשבתי שיהיה לי זמן לעצמי, שאני אשלים משימות, שאני אהיה יעילה יותר. בפועל אני בעיקר מורחת את הזמן ונלחמת בדיכאון שלי. עוד לפני הקורונה הייתי במצב לא יציב, חזרתי להורים, נכשלתי במבחן לקבל תעודת מקצוע. עכשיו לצערי אני לא עובדת, היו לי 2 עבודות חלקיות אשר הוציאו אותי לחל"ת. אני מבואסת מזה שאני גרה אצל ההורים, אני מורחת את המשימות שהצבתי לעצמי, אני מרבה בהתלבטויות לגבי המשך דרכי ויש לי בלאגן שלם בראש. הייתי בטיפול לפני הקורונה אך כיוון שנגמר הכסף כבר הפסקתי אותו. הדבר היחיד שהתאפשר לי זה לקחת פרחי באך כדי לא לשקוע ולהימרח יותר מדי.
רוב החברים לצערי מתכתבים בעיקר דרך הווטסאפ ואני מרגישה שהתרחקתי מהם. פה ושם מדברים בטלפון. הנחמה היחידה שיש לי בלגור עם ההורים זה שאין לי שכר דירה על הראש כרגע, ואני גרה במושב. כך שבכל יום אני עושה הליכות, הבית יחסית גדול ולכן אני לא מרגישה שהקירות סוגרים עליי. אבל לגור עם ההורים כאשר אני מעל גיל 30 זה לא קל. הויכוחים מול אמא שלי לא השתנו והם לא משתפרים . אני מרגישה קצת שאני חוזרת לילדות אותה ניסיתי לשים מאחוריי.
גם עצם הרווקות לא עושה לי חיים קלים. תמיד יותר נחמד להתבודד עם מישהו אהוב.
המחשבה לעבוד כקופאית לא עושה לי טוב ואני מעדיפה לא לחשוב על זה. אני יודעת שאני צריכה כסף אך אני מתקשה לעבוד בכל עבודה זמנית. אני יודעת שגם היציאה מההסגר תהיה לי קשה אבל אין ספק שאני חייבת לחזור לאיזושהי שיגרה. אני צריכה מספיק מוטיבציה פנימית לעשות את זה.
טוב, נראה לי שהייתי צריכה להוציא איזה קיטור. אין ספק שזה משחרר.