לפני שנתיים בערך פנתה אלי מישהי בפייסבוק ושאלה אותי מאיפה הגעתי, שאלה תמימה כביכול אבל היא מאוד משמעותית. אני פיזיותרפיסטית הרבה מאוד שנים ומכיוון שלא הייתי ברשתות החברתיות ולא עבדתי בקופת חולים בעצם, אף אחד לא הכיר אותי.
משהו בסגנון, אם אתה לא שם אתה לא קיים.
כמטפלת תמיד הייתי נאמנה לדרך חשיבה שלי, אף אחד, בשום שלב לא הצליח לשכנע אותי שהכאב הוא בגוף ולא במערכת העצבים וככה עבדתי שנים. אפשר להגיד בסתר כי אם אתה לא שם אתה לא קיים.
אז חוץ מזה שאף אחד לא הכיר אותי, גם אני הכרתי מאוד מעט פיזיותרפיסטים והייתי בטוחה שכולם חושבים כמוני מעיין שגעון גדלות קטן. כי אם אני חושבת ככה בטוח כל שאר הפיזיותרפיסטים חושבים כמוני, שכאב הוא לא תחושה הוא מחשבה – הרי כולנו למדנו בערך את אותו הדבר.
כאשר נזרקתי למים והצטרפתי לפייסבוק התגלה לי עולם שלם של אנשים ובעיקר מטפלים שלא חושבים ככה והחלטתי להשתמש בכלי הזה להפצת ידע, כמובן שלקח לי יותר משנה לפתוח פרופיל עיסקי בפייסבוק ולהתחיל לעשות את זה אבל הצורך אז התחיל לבעבע והוא רק גדל.
ואז עוד קורסים, ועוד הרצאות, וכנסים, ותרגום של הספר אסטרטגיות שיקום, ושיחות עם מטפלים, ועוד פוסטים.
ועבדתי קשה להפיץ את הבשורה שכאב זו לא תחושה כאב זה מחשבה. כמו תרנגולת שיושבת ודוגרת על עשייה מבלי לדעת בדיוק מה יצא בסוף.
אבל הצורך הזה לא היה מזוקק מספיק, למרות ההתנהגות והפעולות שעשיתי, זה לא היה מכוון, בעצם יריתי לכל הכיוונים. עכשיו אני יודעת מה המטרה.
הקורס של הדיגיטליות בעסקים לא היה קורס שיווק גרדא, בשבילי, הוא היה קורס הארה, ובזכותן אני יודעת.
המטרה שלי לצעוק לעולם שכאב הוא לא תחושה הוא מחשבה.
אני רוצה להגיע ל TED