בניגוד לרוב התארים כאשר אתה מסיים תואר בפיזיותרפיה אתה יודע דיי בוודאות שאתה תהיה פיזיותרפיסט שתהיה גדול. זה לא כמו תארים כמו הנדסת תעשיה וניהול או תקשורת שיש בפניך אין ספור אפשרויות, אבל אני בחרתי ללכת על הכל (כמעט).
בגלל שרציתי לנסות לפני שאני מחליטה איזה פיזיותרפיסטית אני רוצה להיות עבדתי גם בבית חולים, גם בשיקום וגם במכון, בכל יום בשבוע עבדתי גם בבוקר וגם אחר הצהריים.
כאשר הבנתי שהאהבה שלי היא בטיפול במכון עזבתי את כל שאר העבודות ונשארתי רק עם המכון, קופת חולים כלשהי. עבדתי כל היום, הגעתי לפני כולם והלכתי כאשר כבר לא נשאר לי ממי ללמוד. צפיתי בטיפולים של מטפלים אחרים, הצטרפתי לקבוצות, יזמתי מחקר בנושא פעילות גופנית קבוצתית בכאבי גב תחתון, באמת חייתי ונשמתי את המקצוע, כי ככה אני.
הייתי בעננים, מאושרת עד הגג.
עד שהוחלפה המנהלת האגדית שלי, זו שנתנה לי כנפיים עזבה וזו, שלמדתי אחר כך קיצצה אותם, הגיעה.
עם הגעתה היא עצרה כל פעילות שלי, הפסיקה את המחקר באמצע, אסרה עלי להשתתף בקבוצות, אסרה עלי להצטרף למטפלים אחרים לטיפולים (העובדה שאמרתי שאני שם כדי ללמוד לא עניינה אותה) ובאופן כללי הודיעה לי שאני יכולה להיות במכון רק בשעות העבודה שלי, שהיה רק 25% משרה.
הירידה לא הייתה איטית, היא הייתה צניחה חופשית, זמן קצר אחרי שהיא נכנסה לתפקיד היא פיטרה אותי בגלל חוסר התאמה למערכת. כאשר דיברתי על זה עם המנהל הכללי הוא אמר שהוא דווקא ראה את זה מגיע, כי הייתה לי תמיד הבעה חולמנית על הפנים (אלוהים יודע מה זה אומר).
בפיטוריה היא הסבירה שיש לה תחושת בטן לא טובה איתי, וסירבה לתת לי מכתב המלצה לחיפוש עבודה אחר.
הייתי בתחתית, נמוך יותר ממה שהייתי כאשר התחלתי את הלימודים. ידעתי מה היעוד שלי אך לא יכולתי לעסוק בו. לא יכולתי לחזור לנקות בתים או למלצר כי כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות, אך לא יכולתי לעשות זאת.
מיותר לציין שאף אחד לא הסתכל בכיוון שלי, אני חושבת שהייתי הפיזיותרפיסטית הראשונה אי פעם שפוטרה באותה קופת חולים, כולם שמעו עלי, לא היה לי שום סיכוי להתקבל לכל למכון אחר באזור אחר בארץ, במקומות עבודה אחרים שניסיתי להתקבל אליהם ביקשו המלצות או לדבר על המנהלת שכמובן סירבה להמליץ עלי.
אפשר להגיד שנדפקתי,
תמונה מתוך freepik
וגם כעסתי על כל העולם, כעסתי על המנהלת, על הקולגות שלי, על כולם.
ולא נשארה לי ברירה, אלה להתחיל מלמטה,
אבל אחד היתרונות של להתחיל מלמטה הוא שאין מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד אפשר רק להרוויח.
התחלתי לעבוד בקופה אחרת שהייתה נואשת לעובדים באותו מכון. אבל עזבתי אחרי זמן קצר כי לא אפשרו לי לטפל כמו שאני מאמינה שצריך, כי יותר נמוך ממה שהייתי לא יכולתי להיות אז לא היה לי מה להפסיד.
התחלתי במכון פרטי שחיפשו מישהו שיסגור להם חורים ותוך כמה חודשים סגרתי שם משרה כמעט מלאה עם הפיזיותרפיסטים הכי טובים שיכולתי לעבוד איתם.
ואז התחילה העלייה.
לאט, בשקט, למדתי עוד ועוד, טסתי לעשות תואר שני, חזרתי, חזרתי לטפל במקום פרטי מפורסם עוד יותר, התחלתי ללמד, להעביר הרצאות בכנסים, קורסים.
אני חייבת לאותה מנהלת תודה על כך שהיא בעטה לי בתחת, ובעיקר בגלל שזה כאב, כי בזכות הכאב הזה גדלתי.