אני בודדה.
עם כל החברים שיש לי אני בודדה.
אין חבר שיכול לעזור לי לסחוב. זה החרא שלי.
אבל למה זה נחת עליי ככה לפתע פתאום? למה באמצע החיים והלימודים. הכול צורח
נמאס לייייי. נמאס מהפלאשבקים המחורבנים האלו. נמאס לי לראות את אחי בפלאשבקים. אני רוצה לראות משהו אחר. אני רוצה לסלוח. אבל זה קשה לעבור את זה שוב ולהרגיש רגיל.
קשה לי.. ל
וזה יעבור ואני חזקה ואני אנצח. אבל כמה כוח יש לי לבד..
יש לי פצע מדמם, אבל פלסטרים לא עוזרים.
כל כך הרבה פלסטרים.
הנשימות מתקצרות ואז המלחמות בנשימות, וברעד, ובשחור ובסיוט שכבר הצלחתי לשכוח.
למה זה חזר אלי? מה זה מנסה ללמד אותי?
אני מנסה ללמוד מזה אבל אין לי כוח ללמוד עוד.
למה זה הגיע לי? אבל אין למה לא שואלים שאלות, מתמודדים וממשיכים. מעכשיו
לומדים מזה, ואפשר ללמוד מזה המון
אז אני אעשה רשימת תודה ואטפל בעצמי, אני כל כך רוצה להיות השראה
במקום זאת כולי מלאת בושה, אני לא נכה.
לא אכפת לי אם זה מרגיש ככה מהמבטים, או מהקיצבה.
זה כל כך משפיל.
אבל תודה על זה
אני כל כך שונאת שעוזרים לי, למדתי לקבל
תודה שזה תקף אותי זה לימד אותי שהכול זמני ונשכח, אבל הנפש לא.
תודה שזה בילבל אותי זה לימד אותי לחשוב יותר.
תודה שכאב לי, למדתי להעריך מה זו הנאה.
תודה שהמוח התנתק זה נתן לי עד היום את הזמן לעכל ועכשיו לטפל.
תודה שהוא נגע בי גם במחזור, הבנתי יותר אנשים מושפלים
תודה שהוא נתן לי ממתקים, לולא אכלתי ממתקים הייתי שומעת מה הוא עושה לי שם.
תודה שהוא אמר לי שאני יפה, זה לימד אותי לרצות להיות שונה
תודה שהוא חדר אלי מאחור, לולא הדם בכיתה הם היו בטוחות שלא קיבלתי מחזור.
אפילו שזה לא היה, זה גרם להם להגיד לי "מזל טוב" ולרדת לי מהגב.
תודה שאנשים לא מבינים פוסט טראומה, זה גרם לי להסביר להם, ולהבין את עצמי יותר.
תודה לאחות שדקרה אותי בגסות וצעקה במרפאה שצריך לפקסס את הנכות שלי למטפל שלי,
לולא זה כנראה הייתי מבינה פחות אנשים.
תודה על החושך, לולא זה אולי האור לא היה כזה מסנוור ועוטף.
תודה ששתקתי, ראיתי אנשים שאני אוהבת לא נהרסים כמוני.
תודה לאישה המתוקה שראתה את הפטור מתור היא צעקה שיש לי פטור מתור, והיא לא הבינה איך יש לי 2 ידיים ו2 רגליים, לכי תסבירי לה שנאנסת כמה שנים טובות ושיש לך כמה פצעים במקומות מוסתרים. היא לימדה אותי שלא כל מה שאנחנו רואים אנחנו יודעים.
תודה על העצב, לולא העצב לא הייתי מכירה את השמחה, ולמען האמת התאהבתי בה.
תודה על הפחדים, כי הרבה פחדים חלקם התממשו וחלקם לא, וזה מלמד שלא כל פחד מנצח.
זה לימד אותי לרוץ לכתוב ולכתוב ולכתוב ואז לקרוא את זה ולגלות שהפחד הוא סתם שד משועמם.
תודה לבחורה שצחקה עלי וראתה אותי עם קנאביס והיא הסתכלה עלי במבט של כאילו אני סטלנית אבודה, היא לימדה אותי שיש אנשים שלא רואים את הכול ואין צורך להתייחס אליהם, היא לא ראתה את זה שהייתי בעבודה מאוד מכובדת עד לפני כמה חודשים, ושהקנאביס הציל את חיי. ושלא הייתי צריכה לחפש חניון נטוש בוכה אחרי זה שלא יסתכלו עלי.
תודה שיש לי את אבא, הוא לימד אותי מה אפשר לעשות מרוב אהבה. שאפשר לספוג את הכאב הכי גדול, רק כדי לראות אותו מחייך.
תודה שהיא גם נגעה בי, זה לימד אותי לא להכליל.
תודה על הפלאשבקים, זה לימד אותי להעריך שינה טובה.
תודה על הזיעה והלכלוך, זה גרם לי לאהוב מקלחות ולחייך מתחת למים.
תודה על זה שהרגשתי משהו ולא מישהי, זה לימד אותי לעולם לא לתת הרגשה כזו לאחר.
תודה על העבר, לולא העבר לא הייתי מי שאני מחייכת עם דמעות יבשות, וחיוך מנצח.