היתקלויות

\\
לפני שבוע, אישה שישבה מולי באוטובוס פנתה אלי פתאום משל היינו כבר באמצע שיחה. היא פצחה במונולוג מתמשך. לא עניתי, לא התערבתי, לא הגבתי במילים מבינות / מכוונות / מתנגדות / סתמיות. בחלק מהזמן גם לא הבטתי בה ישירות. פשוט הייתי שם וזה הספיק לה. הספיק כדי לשטוף אותי בפרטים על הפיגוע שהיא היתה בו, כשנסעה באוטובוס, ועל השנים שחלפו מאז ועל הצפצופים באוזן שלא. זה קרה בדיוק בתחנה אליה עמדנו להגיע, ומכאן הזכרון. אישה כמוני וכמוך, ששריטות הנפש לא ניכרות בה משום בחינה חיצונית. מונולוג יבש של פרטי פרטים, חד ומדויק עד כאב, ומבעד לסתמיות של אותה נסיעת אוטובוס הוא מייצר עצב סמיך וצמיגי שנשאר.
חברה טובה ויקרה נפטרה. הסרטן אכל אותה עד תום. אתמול חל יום הולדתה. נכנסתי לפרופיל שלה בפייסבוק. מצאתי ברכות חמות מחברות וחברים אחרים שלא ידעו כי היא כבר איננה. סקרול קטן בדף היה מגלה להם זאת. הם היו רואים הודעות אחרות, הודעות פרידה כואבות. אבל כך זה בעידן האוטומטי. נכנסים, אומרים מזל טוב ויוצאים. מבלי לבדוק, מבלי לדעת אם נמענת או נמען המזל טוב בכלל עוד נמצאים.
\\