\\
מזמן לא כתבתי כאן. דברים רבים אחרים העסיקו ומעסיקים אותי כבר מספר חודשים. דברים טובים, שרובם שייכים לתחום המקצועי. אני מאד עסוק בכתיבה, אבל בכתיבה מקצועית, וכנראה שזו לוקחת בתקופה הנוכחית גם את המשאבים שאני בדרך כלל מקדיש לכתיבה הפרטית. בסופו של דבר זה טוב. הכתיבה המקצועית מרוויחה וזו הפרטית מקבלת מנוחה, מתרעננת ומנסיון העבר ברור שהיא תשוב לפרוץ, חיונית מתמיד, בשלב קרוב כלשהו.
והנה, קרה מקרה שבכל זאת העיר אצלי את הצורך לכתוב. ועוד יותר מכך, את הצורך לפרסם את מה שאני כותב. לפני משהו כמו חודשיים חידשתי בזכות הפייסבוק את הקשר עם חבר יקר עד מאד. נפגשנו כשהיינו בני 15 ואני נסעתי עם אמי לשליחות שלה במקסיקו, שנמשכה 3 שנים. בבית הספר הבריטי בו למדתי למדו עוד ארבעה או חמישה ילדים ישראלים. אחד מהם הוא חברי, מאיר. אני חזרתי לארץ בגיל 18, מאיר נשאר שם עד היום. מאיר הוא איש מקסים, מצחיק, חכם ונהדר. הוא דתי ואני חילוני, אבל זה מעולם לא הפריע לנו בדרך כלשהי. לי יש שני ילדים, שהגדול ביניהם בן 16 ולו כבר יש כמה נכדים. והנה, כאמור, נפגשנו פתאום בפייסבוק, אחרי מעל 20 שנה בהן לא התראינו ולא היינו בקשר כלל. הקשר המחודש הוא פשוט תענוג. טלפון, מיילים ופוסטים בפייס ומן הסתם נתראה בקרוב כאשר חברי הטוב יגיע עם משפחתו לביקור מולדת בקיץ.
ערב יום הזכרון פרסם מאיר פוסט קצר על הקיר הפרטי שלי בפייסבוק. הנה הפוסט:
"שלום פיני. אני מנצל הזדמנות זו של יום הזכרון לכמה מילים של נחמה לזכר אביך זכרונו לברכה שהגן בגופו ונשמתו על ארצנו הקדושה. כשקמים או נפרדים בשבעה אומרים המקום ינחם אתכם ונשאלת השאלה למה מכל שמותיו של הקבה נבחר דווקא שם זה. וההסבר הוא שבאמת אי אפשר וקשה מאוד לנחם על אבידה כה יקרה אבל רומזים אנו שאם תוכל לרגע ולו רק רגע אחד לראות את המקום אליו הוא הגיע אליו הוא זכה לדרגא העליונה שבא הוא נמצא כנראה שרק זה יוכל לעורר ולהביע נחמה. יהי זכרו ברוך"
אני מודה ומתוודה – הפוסט הזה לא הניח לי. בליל של רגשות ותחושות שימש אצלי בערבוביה ולא ידעתי להכריע בשאלה האם להגיב אליו אם לאו. היום, כשיום הזכרון ויום העצמאות מאחורינו (ואני מרגיש שפוסט שלי על הימים הללו הולך ומתבשל לו), מצאתי את עצמי מתיישב אל המקלדת והתשובה שלי למאיר פרצה לה החוצה, בלי הכנות, בלי ניסוחים מראש ובלי ידיעה איזו שורה עומדת להיכתב אחרי השורה הנוכחית. הרגשתי שאני רוצה לשתף במה שכתבתי, אז הנה:
יקירי, הנה כמה התיחסויות למה שכתבת:
1. אני מעריך את הניחום. באמת. לא מסכים למילה אחת שכתובה בו, אבל מעריך בהחלט.
2. אני מאלה שהולכים קדימה עם השינוי ומבינים שהוא מביא עמו גם טובות וגם קצת רעות לפעמים. אני לא יכול להנות מפייסבוק מצד אחד, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית, ולגנות אותו מצד שני. כאשר נחשפים במסגרת הרשתות החברתיות, יש עם זה הטבות ויש עם זה גם בעיות. ובכל זאת, גם בהתנהלות הפומבית כדאי לפעמים להפעיל שיקול דעת. אתה לא יכול לדעת (משום שלא שאלת אותי) האם נוח לי שתדבר על אבי המת בפומבי, אם לאו. לכן, תמיד כדאי לך להניח מראש את הלא. מקסימום אגיד לך שכן, ואז תוכל לכתוב מה שאתה רוצה. במילים אחרות – קצת יותר רגישות בפעם הבאה. בגיל 48 (ועוד הרבה לפני) אין לי בעיה להיחשף גם כיתום, אבל אתה הבאת את זה קצת יותר מדי לפרצוף. גם לפרצוף שלי וגם לזה של כל אלו שקוראות וקוראים את התכנים בקיר הפרטי שלי.
3. לא יצא לי לדבר על זה עם אבא שלי (בכל זאת, הייתי רק בן 4 כשהוא נהרג), אבל אני לא בטוח שהוא הגן על ארצנו בגופו ונשמתו. הוא הגן עליה, כן, והוא גם פעל רבות למענה, אבל נראה לי שהוא עשה זאת ממניעים וממקומות אחרים, שהיה בהם הרבה פחות פאתוס.
4. אני מאד אוהב את ארצנו, אבל היא לא קדושה בעיניי. ממש לא. מה שקדוש בעיניי זה החיים, ולצערי זו קדושה שכמעט ואינה מתקיימת במחוזותינו.
5. לא שאלתי מדוע מכל שמותיו של הקדוש ברוך הוא נבחר דווקא השם הזה ("המקום"), אבל מאחר ובכל זאת החלטת להסביר זאת, הרי שאני יכול להגיב. ובכן, לתפיסתי, המקום היחיד שאבא שלי הגיע אליו הוא הקבר. הוא חדל להתקיים בעולם ואני מוכן לחתום על כך שהוא לא זכה לדרגה כלשהי, לא עליונה ולא תחתונה, בזכות הליכתו. הרעיון שאולי הוא צדיק גדול שזכה לאיזשהו כבוד בעולם של מעלה, לא רק שלא מנחם אותי, אלא אפילו לא מצחיק אותי. יכול להיות שיש ילדים בני ארבע שהעובדה שאביהם המת הגיע לדרגה עליונה מנחמת אותם. אני לא אחד מהם. כל דרגה או כיבוד או הכרה או הוקרה שאבי זכה להם (והוא זכה לכמה), הוא זכה להם בחייו ובזכות מה שעשה בחייו. לא בזכות מותו.
6. ורק כדי שנשים את כל הקלפים על השולחן – אבי לא מת מות גיבורים. הוא לא מת בהסתערו על האויב. הוא לא מת כאשר הוא נשכב על רימון כדי להציל את חבריו לנשק. לא. הוא נהג בג'יפ בדרכו לאסוף את חייליו (הם, כמוהו, אנשי מילואים), בערב יומה הראשון של מלחמת ששת הימים. תאונת דרכים, ששמעתי לפחות 4 גרסאות על הסיבות שגרמו לה, קטלה אותו והוא פונה, חסר הכרה, לבית חולים. כמה שעות לאחר מכן, כשאמי, אחיותיי ואני לא יודעים דבר וחצי דבר על העניין (כולל לא על כך שהוא שוכב בבית חולים ואולי אפשר לראות אותו ברגעיו האחרונים), הוא מת. זהו. בארצנו האהובה והיקרה, שבה המוות הוא ערך עליון ושבה למוות יש היררכיות ברורות מאד (יותר שווה למות באושוויץ מאשר בסתם מחנה השמדה לא ידוע ויותר שווה למות תוך הסתערות על האויב מאשר בתאונה בה נפלה על מישהו דלת של נגמש), חשוב להבהיר גם את הפרט הזה.
\\