לאכול טוב, לישון טוב

\\
השבוע מתחיל
בחיים שהסתיימו
אחרי ההלוויה מחמם לי שניצל
.
דוד שלי נפטר ביום שישי האחרון. בחמש בבוקר.
ברחבת בית הקברות היפה (למה לא כל בתי הקברות נראים כך?) התכנס קהל רב. חברות, חברים, בנות ובני משפחה דיברו עליו ובשבחו. הרוב דברים נכונים. אחד סיפר, שבתחילת דרכו בחברה של הדוד אמר לו דודי שבחיים אפשר או לאכול טוב או לישון טוב. אי אפשר לעשות את שניהם. בהמשך, אחד מבניו סיפר שכאשר שיתף את אביו בתוכניתו להקים עסק עצמאי אמר לו דודי שבחיים אפשר או לישון טוב או לאכול טוב. אם תהיה שכיר, תישן טוב ואם תהיה עצמאי, תאכל טוב. בן נוסף מסר אף הוא את גרסתו על אמרה זו של "לאכול טוב לישון טוב". אהבתי את הסיפור. אהבתי את זה שזוכרים לו, לדוד שלי, את המשפט שאמר. אהבתי את העובדה שכל אחד מהדוברים נשא עמו את המשפט לאורך השנים ועשה ממנו מה שעשה.
פעם שוחחתי עם חבר של אחותי וגיסי. אותו חבר שירת בצבא עם אחד מבניו של דודי. סיפר החבר, שיום אחד ניגש אל הבן דוד וביקש שיחתום על הזמנת רכש לציוד מסוים. אמר לו הבן-דוד: אני רואה שאתה מזמין רק יחידה אחת. תשנה לשלוש יחידות ואני אחתום לך. המשיך לספר החבר, כי הבן-דוד שלי צדק, וכי מהר מאד התברר שהם זקוקים לשלוש יחידות מאותו ציוד ולא רק לאחת, כפי שהתכוונו לרכוש. הוא אמר לי: הבן-דוד שלך ראה את הנולד. היום, בהלוויה, דיבר אותו בן-דוד. הוא שיתף בזיכרון ילדות שלו, שבו הוא יוצא עם אביו לגינה להשקות עץ אורן קטן בן ארבעה חודשים והאב אומר לו: אתה רואה את העץ הקטן הזה? עוד עשרים שנה הוא יהיה ענק. "זה היה השיעור הראשון שלי בחשיבה לטווח ארוך", אמר בן דודי. נגע בי הסיפור. נגע בי עמוק. שאלתי את עצמי אילו דברים יזכרו ממני בניי בעתיד.
כולם דיברו על העזרה ללא גבול שדודי העניק. והוא אכן העניק. כולם הזכירו את סיפור חייו השזור בסיפור חייה של הארץ הזו. דיברו על היוזמה שלו, החזון, הנגישות שלו לאחרון עובדיו, בחברה שפרנסה שש מאות משפחות. איש לא הזכיר, משום מה, את העובדה שדודי היה ליצן גדול, את צחוקו המתגלגל, את העובדה שלטוב ולרע שם קצוץ על כל מה שהיה פוליטיקלי קורקט, את העובדה שתמיד היה בו גם ילד שובב עם חיוך ממזרי. איש לא הזכיר כיצד ביום הולדתה השישים של אמי, אחותו, והוא בן שישים וחמש, פרץ דודי אל סלון ביתו הענק, ההומה אדם, וכשלרגליו מכנסי טייץ ורודים, הפליא בריקוד בלט שהותיר את כולם בעוויתות צחוק היסטרי ובכאבי בטן קשים.
גם אמא שלי דיברה היום. דיברה יפה, בכאב רב. שני אלה היו קשורים באהבה גדולה. אח ואחות שגדלו בסינמה פרדיסו הפרטי שלהם. אביהם, סבי, היה מקימו ובעליו של קולנוע ציון, הקולנוע הראשון בירושלים, ואמי ושני אחיה גדלו בתוך אולם קולנוע וכל חייהם הקולנוע נותר אהבתם הגדולה. אמא שלי נשארה אחרונה. במהלך השנים הלכו לעולמם הוריה, הלך לעולמו אחיה הבכור – דודי המקסים, איש הספר, אלוף מספרי הסיפורים, שמעדן חייו היה ביצי עין עם קטשופ ושממנו ירשתי, ככל הנראה, את חיבתי לערק עם מים. ועכשיו נפטר אחיה זה והיא, בת הזקונים, נותרה אחרונה, לא יודעת את נפשה מרוב עצב.
דודי לא הצטיין בהבעת רגשות. ילדיו אינם בקיאים בכך עד היום. אך הרגשות היו שם. גלויים אצל חלק, מוסתרים אצל חלק אחר, מתפרצים לפרקים, ללא הודעה מוקדמת. בעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים, אמא שלי שונה מאחיה. ממנה למדתי להרגיש, לחבק בחום, לא להחניק את הדמעות.
כולם נראים זקנים יותר. גם הצעירים. גם אלה שהיו צעירים עד לפני שנה או שנתיים או עשור. גם אני זקן יותר. כולנו, גם בנות ובני העשרים שבנוכחים, נתקלים, בלי שום תיווך של בולמי זעזועים, בעובדת החיים האחת – המוות. בניגוד לרבים אחרים שם, אני למוד נסיון. ההיכרות עם עובדת החיים האחת הזו נערכה לי כשהייתי בן ארבע והפכתי ליתום. אז אולי אני פחות מופתע, גם כשאני חוסה בצילם של העצים הנפלאים השזורים בינות לקברים. ובכל זאת, מחשבותיי מחשבות את מקומי במרחב – מקום בו בכל רגע שעובר יש יותר דברים שזוכרים ופחות דברים שעוד נזכור.
בית קברות הוא מקום כזה. מקום בו מזדמן לפגוש את כל מי שעם השנים נעלמו לי משדה הראייה או שאני נעלמתי להם, והמפגש הדי כפוי הזה מביא עמו, לצד מגע של "צריך", גם מגע של "רוצה", ולפתע נעים לחבק חיבוק אמיץ, להתקרב לרגע, להיות מחובר לקבוצה, שמי בכלל רוצה להיות מחובר אליה ביומיום. לפתע אני מוותר על הבדלנות, ובחסות המשותף שהביא את כולנו אל פתחו של אותו בור אדמה רכה, מתאפשרת התקרבות שמניחה בצד את כל הסיבות, ברובן מוצדקות, להתרחקות.
מקום חשוב היה לו בחיי, לדוד הזה שלי. ככל שהתקדמו השנים התברר שקל, יחסית, לשכוח את זה. אבל נזכרתי ואני זוכר ואני עצוב.
.
תם ונשלם
תלולית ושלט קטן ופרחים
ממשיכים
\\