"איך את מרגישה" שואלת אותי האחות בדאגה כנה בעוד סשן של כימו. "בחילות?!" היא מוסיפה ופניה מתכרכמות. לשאול מטופלי כימו איך הם מרגישים זה מעט מורכב מכדי למלל. "איך אני מרגישה" תהיתי אם אפשר לפרט. כמו נוסעת שעלתה על אוטובוס עם נהג שיכור לנסיעה פרועה וחסרת מעצורים, כמו מי שגופה הופקר בכיכר העיר וההמון מסתער עליו כדי לפרוק את זעמו, כמו אובדן שליטה מוחלט, כמו גיל הבלות תודות לזריקה ההיא ואולי קצת כמו מסומם בקריז של גמילה תודות לתרופות ההן.
"אז זה בעצם כמו שפעת" שואלת גם חברה ומנסה להבין, עם תשישות וחולשה. אני משתתקת שוב ותוהה איך לתאר, אין לי כאב גב גם לא כאב שיניים. יש לי מה שמכנה הרופא שלי "תופעות לוואי". כמה מעודן. יש לי בחילות בעוצמה שמרעידה את ציפורני הרגליים, יש לי מגרנות, יש מערכת עיכול פגומה מהיסוד, יש כאבי בטן, יש תשישות, סחרחורות, יש חולשה שלא מאפשרת לפעמים לפתוח עיניים במצב ערות, יש אובדן זיכרון, יש חוסר ריכוז שמקשה על קריאה, היו גם פרקים של מעין הכרה מעורפלת, קוגינציה ירודה, יש עלייה במינון של סטרואידים ומצוקה שהגוף צורח ויש ירידה מסטרואידים וסממני גמילה כמו ירידת לחץ דם, ויש חזרה נוספת לסטרואידים, יש התקפי רעב של פליטים, יש גלי חום, יש אי שקט שמשתלט על כל תא בגוף ויש גם רגעים שלא ניתנים לתיאור. ובכי.
ובעודי חשופה ככה לעיני כל, קורה איזה משהו כמעט פלאי והעולם נהיה חשוף בחזרה. אני רואה במצמוץ קל את החרדות שלכם, את הפחד, את החשש להיות במגע "עם זה" ואת הצרימה של הזיוף. בו זמנית, אני גם מרגישה את עוצמות החמלה, האלטרואיזם, הדאגה האוהבת, את הסקרנות. את מי שמתעקש להיות שם בלי להבין, את מי שמלווה בשתיקה ובדריכות ומתאים את עולמו לעולמי, את מי שבעיניו משתקף הכאב שלי שהוא גם שלו, את מי שמחזיק בשבילי ואיתי את התקווה ליום שאחרי. את העומקים והרגישויות של עולמות אחרים שפוגשים את שלי ויוצרים אינטימיות רכה, מיוחדת ונטולת הגנות.
לא רציתי להיחשף ככה אני מודה, אבל אולי הרווחתי, כי אני רואה אתכם יותר טוב בחזרה.