שנה חלפה מאז קופסאות הקונטיינר נחתו בדירתי התל האביבית שגודלה הוא פחות מרבע מביתי ההוא שעזבתי בקליפורניה. ובכל זאת ימי האושר שעברתי בדירה הזאת השנה, בעצם עוברים בכמותם את רוב השנים של חיי באמריקה. והדובדבן הוא בני בכורי אריאל, שעבר לגור בתל אביב פה ממולי בדירה של צעירים עובד ומצלם וחווה את תל אביב שלי על אופניים שלו עם תאונה קטנה שלו שגרמה לי להחסיר פעימה. הצילומים שלנו יחד הופכים את אהבת המצלמה שלי למשהו מחבר פי כמה. כאמא ובן נסיעות לצילומים שלנו מעלים לי כמה אוקטבות בנשמה.
אמריקה: 32 שנה של חיים בארץ ששזורה בחיי לנצח. אחרי הכל חיי בתל אביב לא היו מתאפשרים בלעדיה. ילדי אמריקאיים. גם לי יש "נגיעות אמריקאיות" בחיי היו יום. אבל מה שבטוח זה שהישראליות שבי שבה בשטף לחיי. ובכל זאת, מדי פעם יש לי תובנות אמריקאיות. נו טוב. משהו אחרי 32 שנה בכל זאת חילחל.
אני חושבת שהוויה של בלוגרית בתל אביב היא הוויה שלא ממש שימרתי אבל בהחלט ניצלתי כל רגע מהיום יום הישראלי שהיא פרשה בפני. היו לי אכזבות. ברור .אבל נפנפתי אותם. כי במאזן חיי הם שוליות. הרווח שלי עולה על ההפסד שבסוף מסתבר כרווח נקי.
שעות של כתיבה מול המחשב , גם לדף קבוצת היענטס שאני משמרת בקנאות וגם כי אני כותבת את הספר של חיי. הוא הירושה שאני רוצה להשאיר לדורות הבאים. לחשוב שלא כתבתי בעברית 28 שנה, עד שסלונה נכנסה לחיי מדהים אותי כל פעם מחדש.
ההולנדי שביקר פה שלוש פעמים השנה ואני אצלו הרבה יותר, מרוצה שחיי בתל אביב מביאים לי את הכיופיים היומיומיים. הנסיעות שלנו חובקות עולם מחדדות את העובדה שאני אוהבת לחיות רק בתל אביב.
אז אני לא מסכמת. אני רק עוצרת להגיד תודה על כל החיים שיש לי. על הבריאות. על החברות. ובהחלט תודה שסלונה שזורה בחיי. ממנה שאבתי את הידיעה שיש לי יכולות להנות מפשטות חיים .של בוקר תל אביבי במרינה עם ארוחות בוקר ישראליות , ים וצחוקים . מפגשים יזומים בסלוני. נסיעה לקטיף דובדובנים אצל תמר מרמת מגשמים, מפגש בנות על הבוקר בחיפה עם מירב מלמד. קפה מזדמן בקפה המשפחתי של המגדלים שאני גרה בהם. והכי חשוב לי היא קבוצת בנות בפייסבוק עם שם מזוויע אבל כל כך מזמינה.
היו פה חודשיי קיץ מסוייטים הייתי גם פה וגם בחו"ל ואני יכולה להגיד חד משמעית שלא מתאים לי להיות בימי מלחמה בחו"ל הכל שם לא נוצל. היה בית מקסים באיטליה. שאמור היה להיות שיא השלווה, היה המקום שרק לחצתי על מאקו וידיעות לדעת מה קורה בארץ. ההלוויות והפצועים ואזעקות הנוראיות טלטלו את כולנו. אבל פה בארץ הרגשתי שאני ביחד עם כולם. שם הייתי שוב סוג של משקיפה. מה שברור לי הוא שאני על המדינה שלי לא רוצה להשקיף! אני רוצה לבא מתוכי, לגור ממול המקום שבו נולדתי . בית חולים הקריה, 57 שנה אחרי כן ולטייל בסמטאות החמד של "מתחם שרונה" זה לדעת שישראליות זאת הוויה שהיא רק שלי.
תמיד לזכור את האנשים בדרך שאת עצרת אצלם ואיפשרו לך העצמה. זכותי וזכותם יחד מתאחדת למסכם שנה שלי נפלאה. והדברים הטובים רק מתחילים, כי אני בטוחה בדבר אחד ההוויה הכיפיית שלי בנוייה משינויים ואנשים טובים ונפלאים שאני פוגשת בדרכים.
שנה טובה לסלונה וליענטס שלי.
