יפית שלנו כתבה הספד על חברתה סיגל שאיבדה לפני ארבע שנים אני זוכרת שזה מה שחיבר ביני לבין יפית כי אהבתי את האהבה והמסירות שלה לחברה שלה. לא ידעתי שאני אצטרף עם פוסט מספיד כמה חודשים לאחר מכן.
בשבוע שחלף, ביום שני ישבתי בלובי של מלון רימונים בים המלח, שותה תה בכייף של החיים ו"זיפזתי" בפייסבוק. פתאום קיבלתי הודעה שאחת התמונות שלי הפכה לתמונת פרופיל של חבר שלי באמריקה. זה הפתיע אותי, כי זאת תמונה מלפני שנתיים. ראיתי שהתמונה היא משותפת לו ולחברה שלי בניו יורק, שבדיוק חשבתי עליה כי ידעתי שהיא חלתה במחלת הסרטן במרס האחרון. באוגוסט ,בשיחה האחרונה שלי איתה, היא אמרה לי שהיא גמרה את הטיפולים והיא ניצחה את המחלה. שמחתי ונרגעתי. ראיתי כמה תמונות שלה בהמפטון, אזור הנופש בניו יורק והיא נראתה נפלא ."עליתי" לקיר שלה בפייסבוק וחשכו עיני, חברה משותפת כתבה "אני אוהבת אותך רובין לעולמים" זה כבר נשמע רע.ומיד לאחר מכן שורות של חברים שמספידים אותה.
אני מנסה להעביר פה את התחושה שאני מניחה שכולנו ,לצערנו הרגשנו , כשמענו על מוות של מישהו שאנחנו מכירים ואוהבים בהפתעה. הדם האיץ לי למח , הגרון שלי התמלא בהדמיה של בכי, העינים דמעו לי ובמהירות והתחלתי ממש לילל. אנשים בלובי מסביבי הסתכלו עלי בחשד, חלק דיי ברחמנות והיו שבאו לשאול אותי באם הכל בסדר כי בודאי נראתי פטטית.
השוק היה בעיקר מהפתעה, כי בפירוש האמנתי לה שאכן היא "יצאה" מהמחלה. מיד כעסתי על עצמי שהייתי עצלה ושלא התעקשתי לבקר אותה.
אז אחזור ליום שאחרי הגילוי של האבידה של רובין ווינשטיין יהודיה מניו יורק שהכרתי 21 שנה. היא היתה מנהלת חנות וקניינית של רשת חנויות תינוקות בליני בניו יורק. היו לנו יחסים שכללו ארוחות בניו יורק , מפגשים בתערוכות שנתיות , בדאלס , בניו יורק בלאס ואגס ,השתתפנו בתוכניות טלויזיה בכמה מקומות באמריקה כולל מקומות שכוחי אל כמו אלהבמה.
הכרתי את בתה ואת אמה והוזמנתי לביתה לארוחות חג ההודיה עם המשפחה שלי.
היחסים שלנו כללו את כל קשת הרגשות. שמחה, עליזות, בדיחות הדעת , מריבות, ויכוחים. שיכנועים על צבע וסגנון של סט זה או אחר. המון והמון מילות התרסה. היא היתה מחקה את האנגלית שלי ואני הייתי אומרת לה משפטים שהפכו לחלק מהדיאלוג ביננו . כמו שאמרתי לה פעם "למה? כי אני נאוה ואת לא" ומאז זהו היה המשפט שהיא היתה משרבבת בכל הזדמנות של שובבות רוח. ביקרתי בחנויות , היא ביקרה אותי בדירה בניו יורק ,השתתפנו במסיבות ,בחתונות ובר מצוות של משפחת פריידברג הענפה, שהיא בעלת רשת "בלייני" חנויות תינוקות מובילות באמריקה. הבת באה לבקר בישראל והייתי "המחברת" שלה לכל מיני נושאים אז בשלט רחוק. הייתי קורבן למתיחות חברתיות שהיו מוצלחות במיוחד. ואיך אומרים בעברית טובה "היו הרבה צחוקים"
פניתי אל בתה,לוארן, בת ה30 בפיסבוק שגם שאותה אני מכירה ואוהבת זה 21 שנה . כתבתי לה כמה אני עצובה ומצערת שאיבדנו את רובין. השתתפתי בצערה כשאני מכניסה את עצמי לאחת האבלות. ובפירוש כך אני מרגישה.
חזרתי הביתה.אחרי נסיעה מים המלח ב1 בלילה. שהיתה סיוט לא קטן. חברתי אורית מסכנה סבלה כי בדרך לא היתה לה החברה שהיא קיוותה לה. אבל זה מה שיש. אין תפריטים בחיים יש מה שהם מבשלים לנו. נשארתי בבית ,כמעט אפשר לומר "במיטה כל היום". לכל טלפון יללתי למי שרק רצה לשמוע. היה אמור להיות לי אירוח "סלונה בסלוני" . אותו לא ביטלתי, כי הייתי צריכה חיבוק של הוויה נשית איתי. אכן השתפר מצב רוחי. אבל בכל שעה מאז שקיבלתי את ההודעה היא עוברת לי במחשבות ואני דגה תמונות שלנו ושולחת לקיר שלה.שלחתי מילות הספד לבת שלה. כל המילים במרכאות הם שמות של מצעי תינוקות של הליין שהיה לי אז. אשתף אותכם
- my dear friend, Robyn
you closed your eyes on your final sleeping night .
Let me stand by your grave side in few hours ,even if only
In spirit as I am so far away to be there in person.
to hug you mom and your baby Lauren .
Let the "love is in the air " "whisper" your name
With "once upon a time"
Into our "Galaxy" to keep our " heritage " with "tranquility" and " serenity"" for "days gone by " with "flashback" of "hugs" and "kisses" and "whimsical wish" to kiss you "nitty nite" 
אז להנות מכל רגע, להנות מאנשים שאנחנו אוהבים מסביבנו . לא לתת ל"משביתי שמחות" להוריד אותנו. לנקות את שולחן החברים. מה שאפשר לשפר ומה שאי אפשר להמשיך הלאה.
לכתוב על מה שאנחנו מרגישים עכשיו כי מחר בטוח נרגיש אחרת.
שבוע טוב סלונה. אני אוהבת את ההוייה שלי איתכם.
- ככה אני זוכרת אותנו !
