דרך דמעה שקופה

שלוש שעות לקח לי להחליט האם ללחוץ על מקש ה'רכוש'.

שלוש שעות שבהן נכנסתי ויצאתי מהאתר של חברת WIZZAIR, משווה מחירי טיסות, תאריכים, אורך ורוחב של מזוודות, עצבים ומתבגרת שבאה לשבת לידי ובעיקר הסתכלה עלי ברחמים נאבקת עם ה'איפה לוחצים' עד שהזמנתי שני כרטיסי טיסה לבתי ולי לתחילת דצמבר, לבודפשט.

22 שנים הייתי סוכנת נסיעות, וגם ניהלתי משרד נסיעות.

אהבתי את העבודה והיא אהבה אותי.

את אחד הפוסטים הראשונים שלי כתבתי על אהבתי לעבודה, לשולחן במשרד, למחשב שבתוכו כל העולם מתחת לאצבעותיי.

את הנסיעות שלי מהכיסא במשרד, בעקבות לקוחותיי למקומות בהם הייתי ובהם לא אהיה בעולם.

את הזוג המגיע למשרד ושוטח על השולחן שלי את כל 30 שנות הנישואים שלו.

הייתי יותר מסוכנת. הייתי יועצת נישואים, מגשרת זוגית, פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי ומחשבת מרחקים וגעגועים.

תמונה: Hanson Lu – www.unsplash.com

חיבקתי חייל בודד שעלה לארץ מהונגריה ורצה להפתיע את אמו ליום הולדת ה-60 שלה ולא היה לו מספיק כסף לכרטיס התקשרתי לחברת התעופה, סיפרתי את הסיפור וקיבלתי עבורו מחיר מיוחד.

בשבוע בו התגייסה בתי הבכורה, נכנסה למשרד חיילת שהגיעה לחופשה ואני נפלתי על צווארה, כאילו היא עצמה תעביר את החיבוק לבתי שלא יצאה שבת.

הזמנתי וגם ביטלתי בדמעות כרטיסי טיסה לבחור שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

זכרתי ימי הולדת של לקוחותיי וכשנולדו להם ילדים או נכדים, ברכתי אותם.

חגגנו במשרד יום הולדת 70 ללקוח העסקי הגדול ביותר שלנו, עם עוגה ומתנה. איש שתמיד היה קורץ: 'אולי תבואי איתי?' 'יום אחד אגיד כן' קרצתי לו בחזרה והוא ענה: 'מזה אני מפחד, שיום אחד תגידי כן' ושנינו צחקנו.

אני קוראת השבוע את הכתבה על משרדי הנסיעות שפעם היו בהם תורים והיום עומדים בשיממונם.

במשרד הנסיעות בו התחלתי את הקריירה, הלקוחות עמדו בתור. חילקנו מספרים כאילו היינו קופת חולים, כוסות מים והיו קייצים בהם הייתי מגיעה למשרד ב – 06:00 בבוקר ויוצאת ממנו ב – 19:00 בערב.

כסוכנת מתחילה ניסיתי לשווא לעקוב אחר אצבעותיה של תמי, חברתי הטובה המקלידות במהירות שיא את הקודים של כל נמלי התעופה בעולם ואומרת לעצמי: לעולם לא אהיה כמוה, ובאמת תמי יש רק אחת.

היום, גם אם תעירו אותי באמצע הלילה אדע לומר ב ABC פונטי את כל הקודים של שדות התעופה בעולם. גם המוזרים שבהם.

תמונה: Matthew Smith www.unsplash.com

והנה אני, שכל אלה טבועים בי, מזמינה לבד, בעצמי, במו אצבעותיי, כרטיסי טיסה באינטרנט.

למה? למה לא התקשרתי לרותי שהיא חברתי והסוכנת האישית שלי והעברתי את העבודה וההתלבטות אליה יודעת שאני בידיים הכי טובות שאפשר?

התשובה הקצת צולעת שלי היא כי רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה.

כל כך הרבה אנשים עושים את זה לבד, אז שאני לא אצליח? אני שחיה באינטרנט ובפייסבוק?

בשנותיי האחרונות כסוכנת נסיעות, או יועצת תיירות כמו המותג החדש שבנו לנו אז, ראיתי את הלקוחות עוברים לאינטרנט. לפעמים בשביל 10 דולר, לפעמים בגין דולר אחד.

זה אחד מהמקצועות שעתידים להיעלם מהעולם, גורס מי שגורס כבר הרבה שנים.

כמו סנדלרים, נפחים וסוכני ביטוח.

לא, חברים.

המקצוע כאן. הסוכנים הטובים כאן והם יעמדו לרשותכם. אני יודעת כי הייתי שם.

כשהתפשט ענן וולקני וישנתי במשרד כמעט יומיים, מטיסה אנשים ממקום למקום, מחזיקה להם את היד מעבר לקו כשהם שוכרים מונית, עוברים למעבורת עד שהגיעו הביתה.

כשמנכ"לית חברה גדולה התקשרה מאוחר בלילה וביקשה להקדים טיסה כי היא חולה.

ועוד מקרים רבים בהם לקול האנושי, לניסיון ולידע אין תחליף.

עצה טובה של סוכנת נסיעות שווה זהב.

אם זכיתם ויש לכם סוכנים טובים כאלה, שמרו עליהם, הם ישמרו עליכם מרגע הטיסה ועד רגע החזרה.

שני הכרטיסים הוזמנו, הוזמנה גם דירה באייר בי אנד בי והרגשתי מאד עצמאית.

אבל בלבב פנימה, משהו רעד בחוסר ביטחון ואפילו בתחושת בגידה קלה, ורק כשהוספתי גם ביטוח ביטול טיסה נרגעתי.

עכשיו נשאר לחכות שלושה חודשים בהם יסתיים הקיץ הזה, יגיע הסתיו ואחריו החורף ואולי אצליח עד אז להחליט אם לארוז גם נעליים וגם מגפיים.