זו היתה טלוויזיה רעה במיטבה.
הקלוז אפ על היד הרועדת המחזיקה בכוס מים.
המצלמה העוקבת אחרי רגע ההתמוטטות, הרגליים הכושלות, ורק אחרי כמה דקות הואיל בטובו דני קושמרו, המראיין, לפנות לצלם ולגמגם 'בואו נפסיק לצלם זה לא מתאים'.
צפיתי אתמול בכתבת המגזין של אולפן שישי בערוץ 2, בה ראיין דני קושמרו את אושרה אזריה, אמו של החייל אלאור אזריה.
לפני שאתם קמים עלי לכלותיני ולהשמיצני, אני אגיד כבר עכשיו, שאין לי כוונה להגיד ולו מילה אחת על המשפט, על החייל ועל מעשיו.
אני מבקשת להתרכז בכתבה עצמה בבחינת רגע אחד בטלוויזיה.
רגע רע. רע מאד.
קראתי אתמול במגזין 7 ימים של ידיעות אחרונות, ראיון של איתי סגל עם רבקה מיכאלי, שלשמחתי, חוזרת בארבע תוכניות של 'סיבה למסיבה'. אני כנראה מבוגרת מספיק בשביל לזכור את התוכניות הנהדרות האלה, וכמעט שייכת ל'בנות הזהב', כדי לשמוח שהן חוזרות.
'כשמרואיין היה בוכה אצלי בתוכנית', אומרת רבקה מיכאלי, 'הייתי מפסיקה את ההקלטה. היום זה הישג עיתונאי'.
ובכן, דני קושמרו- יש לך הישג עיתונאי.
ישבת מול אמא של חייל שמשפטו עדיין לא הסתיים, ובכך חייו וגם חיי הוריו ומשפחתו השתנו.
ישבת מול אמא רזה, טרופת לילות ללא שינה, אוכלת את עצמה מדאגה, רועדת, בוכה, כמעט מתעלפת – והמשכת לצלם.
לרגע גם הפכת לרופא. 'את נורא רזה' אמרת לאושרה אזריה 'אתם מקבלים עזרה נפשית?'
כן ד"ר קושמרו היא נורא רזה, תודה על האבחנה. מבתה שמשדלת אותה לקחת ביס קטן משוקולד המקופלת שהחזיקה בידה, אנחנו שומעים שהיא רזתה קרוב ל- 17 ק"ג.
ואני שואלת: בשביל מה ובשביל מי טוב המידע הספציפי הזה?
בואו נניח שהמשפחה מקבלת עזרה, ואני מקווה שאמנם כך. שרופא משפחה מעורב, שיש אחות שמגיעה לביקור בית, אולי עובדת סוציאלית.
מה רצית, שיחשפו בפניך גם את זה? אולי מסמכים רפואיים עם אבחנה היו מוסיפים לכתבה שלך?
מה ניסית להשיג בכתבה הזו, חמלה?
הצלחת.
הייתי חומלת על כל איש ואשה לו היו נמצאים במצב כזה, ללא קשר מה עשה בנם, בצבא או באזרחות.
לפני הרבה שנים, הייתי כתבת בטלוויזיה המקומית בחיפה. באחד הימים, קיבלנו הודעה על חייל שנהרג והתבקשנו לצאת עם צוות צילום לביתו ממש סמוך לידיעה.
הייתי צעירה מאד, לא בקיאה בדברים שאמורים לספק רייטינג גבוה, אבל אני זוכרת שעורך המהדורה אז אמר, שהשעות הראשונות לדובב את המשפחה והחברים, הן השעות הטובות ביותר לצלם ולראיין. האלבומים נפרשים על השולחן, החברים מגיעים, וכולם מדברים, נזכרים ובוכים.
רגע טלוויזיוני משובח.
הוריו של אלאור אזריה לא משתתפים בתוכנית ריאליטי. כמו גם הורים אחרים שילדיהם עומדים למשפט, וחייהם לא יחזרו להיות יותר כפי שהכירו אותם.
אמו, אושרה, לא יושבת על כורסא מוזהבת בחדר האח הגדול, ואתה, דני קושמרו, לא מפיק כאן אירוע.
כן, היית סימפטי, נדת בראשך, הצעת מים מהכוס הפרטית שלך, תמכת בהליכה מהכיסא לספה, והחלטת, מאוחר מדי, לעשות הפסקה בראיון.
אפשר ורצוי היה לעשות ראיון אחר, מכבד ורציני בלי להבליט את מצבה הגופני של האם ולהשתמש בו כמנוף לרייטינג של כתבה בערב שבת.
פספסת, דני. בגדול.
