בערך בקילומטר ה-70 אני מבין שיש לי בעיה. השמש שוקעת במהירות, ואיתה גם אני.
אני הולך הצידה להשתין, ונזכר שהפעם האחרונה שזה קרה היה סיבוב שלם וחמש שעות קודם. השתן שלי בצבע חלודה. מחלחלת בי הידיעה שבמצבי הנוכחי, הסיכויים לסיים מרוץ של 166 ק"מ קרובים לאפס. חלום שטיפחתי במשך 3 שנים הולך ומתרסק מול המציאות האכזרית של פיפי צהוב מידי!
החלום לרוץ 100 מייל (שהם 166 ק"מ) – המרחק הקלאסי לאולטרה מרתון, (אולטרה מרתון מוגדר ככל מרחק ריצה שהוא מעל המרחק הרשמי של מרתון – 42.2 ק"מ), נולד במוחי קצת אחרי שסיימתי את המרתון הראשון שלי, בגיל 60 לפני כ-3 שנים.
התחלתי לרוץ בגיל 59 ולפני זה לא עסקתי כלל בספורט. בשלוש שנים האחרונות התנסיתי במרחקים שונים והשיא היה 100 ק"מ במרוץ "סובב עמק" באוקטובר 2014. אני אוהב את הריצות הארוכות – בעיקר כשהן בשטח ובחברת אנשים שגם הם אוהבים לרוץ. ההשתתפות מידי פעם במרוצים מספקת לי אתגרים ויעדי התקדמות.
ככל שהמרוץ ארוך יותר, כך מתפתחת המוכנות לסבול. יחד עם זאת, מה שמניע הוא הסיפוק מקביעת יעד שבעבר לא חלמתי שהוא בר השגה עבורי. למי שלא נולד עם כישרון פיזי ואף פעם לא עסק בספורט, לעשות כיום בגיל 63 מה שמעט מאד אנשים מצליחים לעשות בכלל, נותן סיפוק עצום. יתכן גם שככל שאנו מתקדמים בשנים, אנו מתקשים להודות לעצמנו שאנו מזדקנים. כך או כך, בריצה יש סיפוק עצום והזדמנות להתבונן פנימה, תוך בחינת גבולות אישיים. כפי שרץ מפורסם אחד כתב: "אם אתה לא דורש מעצמך יותר, תוך למידה והרחבת אופקים – אתה בוחר בקיום חסר תחושות. אתה שולל מעצמך מסע יוצא דופן".
מי שמשתתף באולטרה מרתון יודע שיהיה לו משבר במהלך המירוץ. הבעיה היא שהוא לא יודע היכן ומתי זה יתרחש ומה יהיה אופיו. בין 30% ל-50% מהמשתתפים במרוצי אולטרה אינם מסיימים עקב חוסר היכולת להתגבר על משברים אלה.
אני עומד סחוט, אחרי ריצה של 70 ק"מ ונאלץ להתמודד עם המשבר שלי, ומרגיש שאני נמצא בהתדרדרות מבחינת התפקוד הפיזי ושהדרך ל-DNF (Did Not Finish) הוא קצר ובטוח אם לא אעשה משהו דראסטי. אני מחליט להגדיל משמעותית את כמות המים לשתיה, וזאת למרות הסיכון שאני עלול לסבול בגלל נפיחות הבטן או בגלל בחילה. חשוב להסביר שתוכנית התזונה/שתייה היא משהו אישי ושונה לכל רץ. מתרגלים את התוכנית באימונים ולא מומלץ לסטות ממנה.
אני מכריח את עצמי לבלוע חצי ליטר מים יחד עם ג'ל וממשיך בהליכה מהירה עם בטן מנופחת. תוך רבע שעה אני מרגיש מאושש וחזק, עובר לריצה ומחליט לעשות התאמה לתוכנית שלי ולהוסיף חצי ליטר מים כל שעה יחד עם ג'ל. מאותו רגע ועד סוף המרוץ אני חוזר להשתין כל שעה וחצי בערך והצבע העכור הופך לשקוף.
ככל שאני מתקרב לסיום גובר בי הרצון והיכולת להאיץ את קצב הריצה. אין לי מושג, וגם לא אכפת לי מה מיקומי במרוץ. כמו רוב רצי האולטרה אני משתתף במרוצים כדי להתחרות עם עצמי, והמטרה היא לסיים את המירוץ בזמן סביר. בקילומטרים האחרונים קצב הריצה מתאים למרוץ של 20 ק"מ. אני מתעלם מכאבי השרירים ומהעייפות, ורוצה להגיע לסיום בהקדם האפשרי.
אני מסיים את המירוץ נוכח קבלת פנים מדהימה ואוהדת של בנותיי וחבריי, בזמן כולל של כ- 27 שעות. ומגלה להפתעתי שזכיתי במקום השני בקטגוריה של גברים מעל גיל 40 ומקום חמישי מבין כלל משתתפי המרוץ.
שואלים אותי: "מה עכשיו? האם תרוץ בשנה הבאה 200 ק"מ?" אינני יודע. אני רק יודע שאציב לעצמי אתגר אחר/נוסף שיספק אותי וייתן לי להרגיש שוב שאני עושה "את הבלתי אפשרי". שיפתח לי אופקים חדשים ויאפשר לי ללמוד יותר על עצמי ועל יכולתי. כפי שכתב המשורר T. S. Eliot: "רק אלה שמסתכנים בהליכה רחוקה מידי, יכולים לגלות באמת עד לאן הם מסוגלים ללכת".
