'זה מלון חמישה כוכבים, לא'? אומר לי ע. כשאני אורזת שני בקבוקי שמפו, בקבוק מרכך וסבון נוזלי, 'בטח יש שם שמפו ומרכך, מה את סוחבת את כל הבית, כולה לילה אחד'.
אני עומדת מעל המזוודה המתפקעת, והדבר היחיד שמעסיק אותי הוא מה ינעל ע. לפנות ערב לקוקטייל במלון. הוא קיבוצניק, האיש שלי, וכשהוא לא הולך יחף, הוא נועל כפכפים. אני למשל לא יודעת להחליט בין הסנדלים בכחול רויאל, לבין אלה בניוד ופס זהב, אלה וכפכפי הוויאנס בסגול חציל ומחליטה, איך לא, לקחת את כולן. שהאוטו יסחוב.
'איפה הכניסה פה?' אנחנו שואלים, ואחד מעובדי המלון מתכופף אלינו כדי להנחות ושואל אם אנחנו צריכים עזרה עם המזוודות. כל התנועה הקיבוצית, השומרייה, הפרולטריון, והאינטרנציונל עומדים לנגד עינינו כשאנחנו אומרים לו – תודה, אבל אנחנו מהעמק, אתה יודע, מהקיבוץ, נסתדר לבד.
הוזמנו להתארח ללילה אחד בחדש שבמלונות פתאל – מלון הרודס הרצליה. המלון, בגווני האפור הקרירים שלו, והעיצוב היוקרתי, מתאים להפליא לים ולמרינה שנמצאת ממש מול המלון. אנחנו משתרעים על המיטה, צבע הים חודר מבעד לחלונות, וכשאנחנו מתחילים להתרגל לכל הטוב הזה, מצלצל הטלפון, ומזכירים לנו שיש לנו היום עוד קוקטייל על הראש.
ע. יורד בג'ינס וסנדלים, כדי לגלות שחלק גדול מהגברים הגיע במכנסיים קצרים. 'רואה', הוא רושף, 'רק אני בג'ינס. בפעם הבאה אני לא מקשיב לך'. קאווה צוננת נמזגת לכוסות, בריזה נפלאה מהים, ואנחנו יוצאים לסיור במלון.
במלון היפה 252 חדרים גדולים וסוויטות מפוארות, אל חלקן ניתן להגיע עם היאכטה עד פתח הדלת, אם יש לכם יאכטה כזו. אנו עוברים בין החדרים היפים, שעוצבו עלי ידי האדריכלים אילן פיבקו ורני זיס בהשראת מים, מרינה וסירות, ומגיעים בתזמון מושלם, בזמן השקיעה לסוויטה. ושם, על המרפסת הגדולה, מול הים והתרנים, אנחנו נאנחים עמוקות. כמה מהר אפשר להתרגל לחיות בסוויטה כזו, עם ים כזה ושקיעה כזו, אבל ארוחת הערב לפנינו והיא עשירה ומפנקת.
אני קמה מהשולחן כדי לפקוד בפעם השנייה את המזנון העשיר, ונזכרת, שהשארתי בבית מתבגרת בת 15.5. "מה אתם אוכלים לארוחת הערב?" אני מתקשרת אליה, הבית מלא בחברים, מוזיקה ושקי שינה. "תפוצ'יפס שמצאנו בארון ומילקשייק אוריאו". אחח הנעורים נטולי הקלוריות, אני אומרת לעצמי ומתלבטת בין דג הסלמון לבין שוקיות העוף החמודות.
תרני היאכטות נעים בחושך ברוח, ולחושך יש ריח מלוח, ואנחנו עולים לחדר. המיטה כל כך גדולה, עד שבאמצע הלילה אני מחפשת את ע. כדי לבדוק שלא יצא לרכיבה על אופניים, וכשאני מוצאת אותו, אנחנו מתכרבלים זה בזה ואוגרים כח ושינה לארוחת הבוקר.
חייבים לפנות מקום בבטן לארוחת הבוקר, אנחנו אומרים זה לזה ויוצאים להליכת בוקר על המזח שנמצא ממש מול המלון. בצמוד למלון עמדה להשכרת אופניים, למי שרוצה לדווש, אבל אנחנו בהליכה יד ביד.
המזח ארוך ונפלא, הים כחול ועמוק ורסיסים מלוחים ניתזים עלינו. אצלנו בקיבוץ נפתחה הבריכה, אבל כאן ועכשיו, הים והרוח, הרצים וההולכות, הדייגים והגולשים, ועוד מעט נגיע לארוחת הבוקר.
תראו, אצלנו בקיבוץ, יש פנקייק בימי שישי בבוקר, עם סירופ מייפל אפיכל, ובמקום בו עדיין כל חבר מתקין לעצמו את הסלט, זו פסגה קולינרית בפני עצמה.
אבל כאן, עומדת ומחכה לנו, ארוחת בוקר מהטובות שאכלנו: כל סוגי הגבינות והמאפים, הדגים המעושנים, הפירות הטריים והמיובשים, מתוקים ומלוחים, ועל כל אלה מאפיל מגדל החמאה הצהוב, המבריק, וצמד הבגטים שעומדים מתריסים מעליו, נכונים ליד שתבצע אותם, ותמרח אותם בנדיבות בחמאה הזו.
ברגעים כאלה, של בגטים חמאה וגבינות, אני יודעת שכאן, בארץ ישרואל הכי טוב. "איפה", אני שואלת את עצמי ונוגסת בעוגת הגבינה שעליה זלפתי קלות ריבת פירות יער, "איפה יש עוד ארוחות בוקר כאלה?" חייבים לשלוח לפה את הקומונר של הקיבוץ, אני אומרת לע. שיביא קצת חידושים לחדר האוכל.
במאמץ רב, אנחנו קמים מהכיסאות, ועוברים דרך הפואייה היפהפה שהבריכה הנהדרת משתקפת בחלונותיו הגדולים.
בכל קיימת תכלת. בים שניתן להריח אותו, בבריכה שניתן לשחות בה, בשמיים, ואצלנו בלב.
אנחנו אורזים, ונפרדים בחיבוקים מהחברים הטובים איתם בילינו בשעות האחרונות ומזמינים אותם אלינו לקיבוץ, לבריכה, לחדר האוכל.
הים, החדר היפה, האוכל והפינוקים, השקיעה, המרינה ותרני האוניות, יחד עם טעמו המתוק של החופש, מלווים אותנו בנסיעה הביתה, לקיבוץ, עד לפעם הבאה.
*גילוי נאות: הכותבת הוזמנה לבקר במלון כאורחת הרודס הרצליה מרשת מלונות פתאל *
