אוניברסיטת תל-אביב, שהיתה הבית שלי, בית אהוב, ביטלה כנס חשוב, פגעה בחופש אקדמי והפגינה חוסר אחריות חברתית
.
את המאסטר בפסיכולוגיה קבלתי באוניברסיטת תל-אביב (cum laude, כנראה, אולי summa, לא זוכרת .. רוב התארים שלי בהצטיינות, מה שמעולם לא ענין אותי. גם לא טרחתי להגיע לטקסים)
(והתעודות שהגיעו בדואר נשרפו עם כל רכושי ויצירתי בשריפה הגדולה ב- 2016, לא ביקשתי חדשות, אין להן משמעות במציאות חיי מזה 6 שנים)
.
המנחה המקסים שלי התקשר בשעה 03:00 והעיר אותי בקול מרוגש "לא יכלתי לחכות לבוקר, הייתי חייב להגיד לך שהתיזה שלך מושלמת. את יודעת שאני ממש לא מחזיק באותן דעות, אבל לא מצאתי שום מקום לתקוף את הטיעונים שלך, הכל מהודק", אמר, "מגיע לך 100 אבל אני לא יכול לתת כזה ציון. לכן, תקבלי 95, רק שתדעי שזה 100 ויותר, תודה על עבודה מרגשת, לא הלכתי לישון כי לא יכלתי להניח אותה מהידיים, קראתי פעמיים רצוף"
זה היה אחד משני הרגעים המאושרים ביותר בחיי, שעות חייכתי אל התקרה המצוירת 4 מ' מעלי, כשאיתן הסתובב והפיל עלי יד כבדה מתוך שינה "מי מתקשר בכזו שעה?"
(איתן לא הצליח להגיע לעמוד השני בחוברת התיזה .. תמיד נרדם בראשון. הוא גם שנא את ציורי על התקרה, אבל אהב אותי)
(התיזה המצהיבה נשרפה ב- 2016, והיום גם אני לא הייתי מצליחה לקרוא אותה)
.
לא היה קל מול המנחה המבריק שלי, שהתנגד לתיאוריות המגדריות שגיליתי כשהממצא היחיד במחקר (על אמונות סמויות בזוגיות והשפעתן על יכולת צמיחה אישית) היו הבדלים בין נשים וגברים – תמונה הפוכה.
(כל ההנחות שלי היו גבריות .. מה שהניע מסע אישי מטלטל).
אין היום הבדלים בין גברים לנשים, טען הוא בלהט (זה היה בשנות ה- 80). והייתי חייבת להוכיח לו (אחרי שהבנתי שטעיתי כי בתחילת המחקר חשבתי כמוהו, הייתי בת 23). הצלחתי.
הצלחתי.
תכננו שארחיב את הנושא בדוקטורט. הוא שאל אם אתחיל מיד כי הגיעו אליו שבחים על ניתוחים השוואתיים שכתבתי, ועל חקר הבדלים מגדריים בהומוסקסואליות בכלא, ושמע שביקשו ממני לפרסם מאמרים "מבריקים" מאוניברסיטת תל-אביב.. אבל אני העדפתי לבנות את ביתי בידיים על פני "כבוד" אקדמי. ולמרות שלימודי הקרימינולוגיה ריתקו אותי (בבר-אילן), למדתי יותר מחברי הקרימינלים ברחוב. ועבדתי בהתלהבות עם מכורים ומכורות לסמים, בין השאר בכלא.
ורק אחרי שמרכז הגמילה שניהלתי התמוטט בגלל בעיות פוליטיות, ושהפוסט-טראומה שלי מהאונס בגיל 5 צצה לאחר יומיים של אינטייקים של מכורות לסמים (שכולן היו נפגעות גילויי עריות ותקיפות מיניות בילדות).. גלגלו אותי החיים בחזרה למחקר .. מחקר לפרנסתי.
.
הצלחתי מאד במחקר איכותני ונבנה לי מוניטין כחוקרת מספר 1 בתחומי. הגיעו אלי מחקרים מרתקים, מורכבים. עבדתי סביב השעון ולא יכלתי "להתרענן" במחקר גם בשעות הפנאי (אמנות עושה את זה טוב יותר) ושוב דחיתי את הדוקטורט..
.
כשהתפניתי להתחייב לדוקטורט, מוחי כבר לא עבד מספיק טוב, עקב מפגעי הסביבה – קרינה בלתי מייננת וכימיקלים סינתטיים שגרתיים בסביבה המודרנית.
כך התגשם האיחול של הפרופ', שבתואר הראשון שלי בבר-אילן הציע לי מסלול ישיר לדוקטורט, כשהוכרזתי כפוטנציאל מחקרי מבריק. רק שאז הזמין אותי לשיחה אישית כי מאד חיבב אותי, וייעץ לי לא לבחור באקדמיה ש"תטביע" אותי. "זה לא מחקר אלא בעיקר פוליטיקה", התלונן וציין העדר תקציבים, "תאלצי לחכות עד שאני אמות כדי שתהיה לך משרה ואין לי כוונות כאלו בקרוב, צאי לשוק החופשי ותעשי דברים גדולים"
דברים גדולים? .. כן, עשיתי כמה, לא מספיק
.
לצערי, כשהצלחתי להתייצב כלכלית כדי לממש תוכניות חברתיות, קטנות וגדולות, .. כמו הפרויקט מלימודי במכון מנדל (ביה"ס למנהיגות חברתית וחינוכית) – מפגעי הסביבה כבר הרסו את גופי, גזלו את חיי.
חסכונותי מאפשרים לי להתקיים ללא סיוע, למרות נכות תפקודית קשה מאד כנפגעת קרינה וכימיקלים. ברמה האישית זה חשוב (כי אין הכרה ואין כל סיוע לנפגעי הסביבה), אבל לא מימשתי את תוכניותי החברתיות והאמנותיות, שהיו כה חשובות לי (ומספר גופים המתינו להן), ולא יכלתי לחזור לדוקטורט.
.
6 שנים אני כלואה בבידוד, במקום נמוך קרינה שהיה מאד קשה למצוא, ועוסקת בתחום שנכפה עלי – מפגעי סביבה ומאבק לשיקום ולהכרה.
וזה כולל סיוע לנפגעים שאין להם מענה וכתובת,
וכולל מאבק למחקר אקדמי הולם בנושא שמשפיע על כולם – השפעות ביולוגיות של קרינה בלתי מייננת ושל זיהום סביבתי.
נכפה עלי נושא, שרחוק מתחומי הענין שלי, כי אני מהקנריות (דימוי שנלקח מצפורי השיר שכאשר פסקה שירתן מתחת לאדמה – ידעו הכורים לברוח) – אני מאלה שמתמוטטים ראשונים, ומהווים אזהרה לשאר.
אזהרה שלא רוצים לשמוע. אזהרה שמשתיקים. כך היה בכל המאבקים להכרה בנזקי תעשייה.. כמו עישון, אסבסט, תלידומיד, עופרת ועוד
למה נפגענו אנחנו ואחרים לא? (ואולי עוד לא..?)
מסיבות גנטיות, כנראה – נושא ראוי למחקר, לא?
.
25% מחולי האלצהיימר נמצאו כבעלי מוטציה גנטית, שחושפת אותם לנזקי רעלים.. לפי המחקר של דר' ברדסן ואחרים. הוא הגדיר אלצהיימר "טוקסי".
25% מהאוכלוסייה נמצאו כבעלת נטייה מוגברת לאוטואימוניות – אלה מפתחים מחלות אוטואימוניות כתוצאה ממפגעי סביבה – רעלים מתועשים – שמשפעלים את הגנטיקה הלקויה. אימונו-טוקסיקולוגיה הוא תחום מחקרי חדש, וכמותו נדרש חקר של נזקי קרינה, עקב השפעה דומה לרעלים על מערכות החימצון- אנטי חימצון בגוף, לדוגמא (ופגיעה בעוד מערכות בגוף).
תסמונת ASIA קורא פרופ' שינפלד, לשפעול סביבתי של גנטיקה מסוימת בחלק מהאוכלוסייה. ואת מה שאני מכנה "הסלט האוטואימוני שלי" הוא מגדיר כאוטואימוניות קליידסקופית (מושג אלגנטי ומדויק).
אצלי ואצל חברי נפגעי הסביבה – בעיות קוגניטיביות ותופעות אוטואימוניות (קליידסקופיות) נעלמות כשאנחנו נמנעים מחשיפה לקרינה (סלולרית ואלחוטית) ו/או מכימיקלים סינתטיים.
נושא ראוי למחקר – באמת !
ואני מבינה מחקר. ניהלתי מחלקות מחקר בגופים גדולים, הובלתי פרויקטי מחקר רציניים בעשורי עבודתי. בהצטיינות.
תפקיד שהוכשרתי לו באוניברסיטת תל-אביב !
.
אותה אוניברסיטה שכעת ביטלה, ללא הנמקה, את הכנס שאני ממארגניו. כנס שהייתי אמורה להציג בו את המסע האישי שלי, שמדגים איך דמנציה (מוקדמת) ואוטואימוניות נעלמות בהעדר חשיפה למפגעי סביבה.. כקריאה למחקר, מחקר ראוי !
מחקר חשוב !
מחקר שהלוואי ויכלתי לחזור לאקדמיה להשתתף בו, אבל איני יכולה !
כי איני יכולה לתפקד בעולם המודרני המפוצץ קרינה אלחוטית וכימיקלים סינתטיים.
.
קריאה למחקר
וקריאה לעזרה..
.
מדובר בקבוצת סובלים לא גדולה, הזקוקה לליווי ולסיוע.
בכנס אמורים היו לדבר, לצד אנשי אקדמיה וחוקרים מובילים בתחום, 3 רגישים לקרינה, שהצליחו להבין את התסמונת, ללמוד להתמודד עם התופת ולחזור לתפקוד, ברמה כזו או אחרת.
3 רגישים לקרינה עם משאבים וכוחות לא רגילים.
אני אחת מהם.
לרוב הנפגעים אין כזו נגישות למידע ואין יכולת להצלה עצמית ללא כניעה למערכת הרפואה (חסרת המודעות לתופעות סביבתיות).
לרוב הנפגעים גם אין גב כלכלי ויכולת לשרוד, חלקם נעדרי תמיכה משפחתית וחברתית. ומצבם נורא.
מדובר בבעיה ביו-פסיכו-סוציאלית קשה.. טראומה מתמשכת יומיומית שהופכת לפוסט-טראומה מורכבת.
רוב הנפגעים (הקשים) זקוקים לסיוע ולליווי.
וככל שסיוע יגיע מוקדם יותר, תהיה הפגיעה חמורה פחות.
אני נפגעתי מאד כי לא היה לי מקום מגורים תקופה ממושכת בהתחלה (לביתי איני יכולה להתקרב בגלל קרינה מהשכנים, וכיום כבר איני יכולה לבקר את הורי הזקנים והחולים בגלל קרינה מהשכנים). לכן, מאמצי השיקום נדחו, ובינתיים גופי קרס עוד ועוד.
.
אבל אוניברסיטת תל-אביב, ביתי האקדמי, חממת צמיחתי המחקרית, ביטלה את הכנס החשוב,
פגעה בזכות לחופש אקדמי,
והשליכה את האחריות החברתית כלפי קבוצת מוגבלים, עם נכות תפקודית. קבוצה מוחלשת ומושתקת, שמצבה ראוי להכרה, ולפחות לבחינה ראויה, למחקר נאות, להתייחסות.
האוניברסיטה, שהיתה שלי, ולא עוד, דחתה אותי ואת קיומי, ביטלה דיון בנושא ראוי,
בחרה בכניעה ללחצים שהופעלו עליה,
בחרה בהשתקה של נושא חשוב,
ואכזבה אותי, בפגיעתה בערכים עליה חונכתי בשיעוריה ובהצהרותיה. ערכים שאני הפנמתי.
.
האקדמיה התפתחה כמרחב מוגן לדיון ולוויכוח בדרך שאינה אלימה. המתח האינטלקטואלי שנוצר בהצגת חילוקי דעות מעודד חשיבה ביקורתית, ספקנות ויצירתיות רעיונית.
חופש אקדמי Libertas scholastica הוא החופש לחתור להרחבת הידע באשר הוא, ללא התערבות לא עניינית. חופש לעסוק במגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי מחקר, קביעת נושאי הוראה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות מחקרים.
חופש אקדמי פלורליסטי וסובלני בונה דמוקרטיה, מתוך הבנה שהגדולה בחברה חופשית היא העדר הסכמה וחיבוקו של העדר זה.
דמוקרטיה אינה קיום נוח וקל, אבל הגיוון והדיון מרובה הקולות מפרה, מעורר ומחדד חושים וחדשנות.
.
חופש מסוכן רק למי שרוצים שכולם יחשבו כמותם, שישרתו רק את האינטרסים שלהם.
.
.
(נכתב בעקבות ביטול כנס "קרינה בלתי מייננת – השפעות בריאותיות ורגישות לקרינה" שאמור היה להיערך ב- 10.2.2020 באוניברסיטת תל-אביב)
