אז התעלמתי, ונעלמתי. כיביתי את המוח שלי ע"י צפייה מרובה בטלוויזיה. כיביתי את המוח ע"י שינה מרובה. כיביתי את המוח ע"י קריאת ספרים קלילים. כיביתי את המוח ע"י הבאסה. עד כדי כך לא יכולתי להכיל את עצמי, שאפילו להתאמן כבר לא רציתי. כי באימון היה פן של התחברות לעצמי, דיבור פנימי שממש אבל ממש לא היה לי כוח בשבילו. לא רציתי להיות איתי, רציתי לברוח, להיעלם.
הסתובבתי עם תחושת חוסר שקט תהומית, שכילתה לאט לאט את הכוחות שלי וגרמה לי לעייפות בלתי נגמרת. מאוד רציתי שהתשובות שלי יגיעו ממקור אחד, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא יקרה.
וברגע שאתחיל להתמודד עם הקול בפנים, המקור הזה יהפוך קר מנוכר ואפילו מפחיד. העדפתי להישאר עם אותה תחושת מועקה בגרון, מאשר להתמודד עם אותו פחד מפני הלא נודע, מה יקרה אם..
השנתיים האחרונות בחיים שלי היו, השנתיים הכי קשות שהיו לי EVER , עם שאלה אחת שמכה בי שוב ושוב ושוב- "איך למרות שידעתי שזה לא טוב, ולא נכון, ואפילו ממש סבלתי בכל זאת נשארתי?"
הרגשתי את זה בפנים, אבל לא ידעתי לתת לזה את המילים המדויקות. כאילו היה ענן שלם שכיסה אותי ומנע ממני להתחבר לאינטואיציות שלי, לקול הפנימי שלי, בכל פעם ניסיתי לשכנע את עצמי אחרת. שלא, שאני טועה, שצריך לנסות עוד קצת. לא משנה כמה נפגעתי, לא משנה כמה כאבתי, לא משנה כמה הייתי מתוסכלת, נשארתי, וחזרתי שוב ושוב עם איזה תקווה משונה שדברים יראו אחרת, שדברים ישתנו.
הגעתי לתחתית של התחתית, עד שהגיע הרגע שבחרתי לעזוב. יצאתי מרוסקת, חבולה וכואב לי שכך זה היה צריך לקרות, אבל אתן יודעות מה לפעמים זו הדרך היחידה. לפעמים רק שמרגישים את העפר של התחתית מתחת לציפורניים רק אז מבינים איפה נמצאים. ורק אז ההחלטה יכולה ליפול.
ומה שהיה מדהים, שביום שעזבתי את הבית לחוף מבטחים, היה רגע אחד שאותו אני לא אשכח, שבו הרגשתי שבית החזה שלי נרגע, שאני מצליחה להוציא אוויר ולנשום עמוק בחזרה.
כאילו הוציאו לי משקל של 200 קילו מעל החזה, והרגשתי שעכשיו, עכשיו אני יכולה לנשום בחזרה.
את מרגישה אותי? יודעת על מה אני מדברת?
זו התחושה הזאת שאת מסתובבת בעולם עם איזשהי עננה, שאת לא יודעת להסביר מהי. יוכל להיות גם שלכאורה הכל בסדר על פניו, שאין שום דבר שלא מסתדר, אבל בפנים את מרגישה שמשהו לא מתיישב.
תחושה מוזרה כזאת שאת לא יודעת לתת לה שם, ואת גם לא יודעת איך לפתור אותה, הכל מרגיש סוג של ערפל כזה. חוסר שקט פנימי שגם מתחיל לגלוש החוצה.
אני לא יודעת מה הסיפור המדויק שלך, אבל מה שאני כן אני יודעת זה איך את מרגישה. והדבר שהכי הייתי רוצה בעולם זה שתצטרפי אליי למסע. הייתי רוצה שתלמדי גם את, איך להוריד את המשקולת הלא מזוהה הזאת מעל החזה, וגם להגיע לחוף מבטחים, לשקט, לבית שהוא את.
כי מה שאת מרגישה עכשיו הוא אולי מרגיש מוזר ונראה לך חסר חשיבות, אבל הוא לא, והוא לגמרי בר פתרון. ואני אומרת לך שאפשר אחרת, טוב יותר, שמח יותר, מסופק הרבה יותר.
רוצה לשמוע עוד ולהצטרף למסע חפשי אותי בפייסבוק או באינסטגרם.