משנה לשנה זה הולך ונהיה קשה יותר.
נדמה שהיכולת שלנו לעבוד מעצב לשמחה הולכת ומתקהה עם השנים, וגמישות הרגשות, שכה פשוטה כשאנחנו ילדים, הולכת ונעלמת. העצב הוא שריר שנתפס בקלות, ולכו תשחררו אותו אחרי זה.
זה מין עניין כזה עם עצב. קל מאוד להצית אותו, לפעמים זה קורה בשנייה אחת. השנייה של הדפיקה בדלת, של צלצול הטלפון או של רגע ההתנגשות. אבל אחרי שהוא הוצת הוא מתפשט במהירות, וגם אם נראה שהצלחנו לכבות אותו, תמיד נשארת איזו גחלת של עצב עמוק בפנים.
הסמיכות האיומה הזאת בין יום הזיכרון ליום העצמאות היא לא תולדה של מחשבה מעמיקה או איזו סימבוליות. לפני 20 שנה חשף הרב הראשי לשעבר שלמה גורן ז"ל, כי ההחלטה להצמיד בין שני הימים התקבלה לגמרי במקרה.
אם תרצו, אולי דווקא פה טמונה הסימבוליות. שאיכשהו במדינה שלנו החלטות מתקבלות בלי הרבה מחשבה, מה שאולי גם יכול מדי פעם להסביר את מספרם הרב של הנופלים. אבל לא באתי למתוח פה ביקורת על המדינה, ולא על הפרצוף שלה כפי שהוא משתקף ביום העצמאות. כי גם פה טמונה סמליות, אתם יודעים. יום העצמאות הוא החג הכי בהמי שיש, אבל מצד שני זה די הגיוני שביום שבו חוגגים את הקמת המדינה נקבל הדגמה מפורטת למה היא נראית כמו שהיא נראית.
אבל כאמור, באתי לכתוב על הסמיכות בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ויש לי גם שני רעיונות איך לפתור את המצב:
הרעיון הראשון הוא להחליף את הסדר – קודם לחגוג ויום למחרת לציין את יום הזיכרון. כי העצב – כמו שכבר כתבתי – צריך רק שנייה אחת כדי להידלק.
הרעיון השני הוא לדחות את החגיגות ב-12 שעות. בגלל לוח השנה העברי, חגים תמיד מתחילים בערב שלפני (להלן "ערב חג"), אבל מה יקרה אם יום העצמאות יתחיל בבוקר שאחרי? כלומר יום הזיכרון יסתיים כמקובל בשמונה בערב, אבל במקום להתחיל בחגיגות בדיוק באותו הרגע, למה שלא ידחו אותן לשמונה בבוקר שלמחרת?
זה יתן הפוגה של 12 שעות בין הצער לשמחה (הפוגה שלא בטוח שהיא מספיקה, אבל זה כבר יהיה יותר טוב), וגם יחסוך לכולנו כסף על במות בידור – אם כי ניתן יהיה להקים אותן גם למחרת. יהיו מנגלים, יהיה את ספריי הקצף הבלתי נמנע ויהיו כל שאר סממני החג, רק לא ממש מיד אחרי יום הזיכרון, אלא בהפרד שיאפשר לעשן הצער מעט להתפזר.