איש אחד נוסע בכביש 6 נגד כיוון התנועה. באמצע הדרך אשתו מתקשרת אליו ואומרת לו "תשמע, אבנר, דיווחו עכשיו ברדיו שיש משוגע אחד שנוסע בכביש 6 נגד כיוון התנועה". "משוגע אחד???", הוא אומר לה, "יש פה מיליון משוגעים שנוסעים הפוך".
למה נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת? כי אני לא יכולה שלא להעריך אנשים כאלה, שמתעלמים מכל מה שאומרים להם וממשיכים בדרך שלהם. נכון שברוב המקרים מדובר בטיפשות, עקשנות או שילוב של השתיים, ובמקרה של מנהיגים זה אפילו מסוכן, אבל היכולת שלא להיות מושפע מהסביבה היא משהו שאני מאוד מעריכה.
פעם גם אני הייתי ככה. בכיתה א' או ב' החלטתי שאת המילה אנחנו צריך לכתוב עם כ', כלומר אנכנו. לא עזרו כל אלה שאמרו לי שזה לא נכון. "הם לא מבינים כלום", חשבתי בלב על מורים ומחנכים בישראל, "הרבה יותר הגיוני לכתוב את זה עם כ'. זה נראה הרבה יותר טוב ככה".
הסיבה היחידה שבסוף נשברתי היתה מבחני ההכתבה, שלא רציתי לקבל בהם ציון פחות ממושלם, אז התחלתי לכתוב אנחנו עם ח', למרות שבלבי ידעתי שאני צודקת וכולם טועים.
היום אני קצת יותר סובלנית לדעות של אחרים ("לא מספיק", הם בטח חושבים לעצמם עכשיו. "אויש, תסתמו", אני עונה להם). כלומר אני עדיין חושבת שרוב הזמן אני צודקת, בטח כשמדובר בדעה שלי מול דעה של בנאדם אחד אחר, אבל מוכנה לשקול גם את האפשרות שלא, כשמולי יש לפחות חמישה אנשים שאומרים אחרת.
ואני רק רוצה להזכיר שבין כל העקשנים הטיפשים שסתם הולכים עם הראש בקיר, יש גם כמה עקשנים גאונים, שאותם בסופו של דבר ההיסטוריה זוכרת הכי הרבה זמן.