קוראים לי מיכל ואני זוכרת דברים. כלומר אני זוכרת כל דבר שהוא לא ויזואלי. פרצופים ומקומות? תשכחו מזה. אבל ככל שאין סיכוי שאזהה אדם שלא ראיתי כמה שנים, ככה אדע מי הוא ברגע שהוא יתחיל לדבר. כי קולות הם אחד הדברים שאני זוכרת. וגם ריחות. ומילים של שירים (אבל רק כשאני מתחילה לשיר אותם. בלי המנגינה אני לגמרי אבודה).
ובמיוחד אני זוכרת מספרים. בצבא זכרתי מספרים אישיים, אחר כך זכרתי תעודות זהות. פה ושם זכרתי גם מספרי רישוי של רכבים ופעם גם זכרתי את מספר כרטיס האשראי שלי, אבל אז הכרחתי את עצמי לשכוח אותו כחלק מהמלחמה שלי בשופוהוליזם.
אבל יותר מהכל אני זוכרת תאריכים. ומילא תגידו ימי הולדת של בני משפחה מדרגה ראשונה, ואפילו מילא ימי הולדת של בני הכיתה שלי מהקיבוץ. גם ימי הולדת של אקסים זה הגיוני לזכור. אבל אני זוכרת גם ימי הולדת של אנשים שסתם חלפו לרגע בחיי.
אז תסבירו לי איך זה שדווקא את תאריכי מותם של הוריי אני לא זוכרת. אני יודעת שזה בחודש מרץ (אבא) ויוני (אמא), אבל זהו. אפילו את שנות מותם אני יודעת רק אחרי שאני משחזרת אירועים שקרו בסמוך (מונדיאל – אמא ויום ההולדת ה-40 שלי – אבא), אבל יום מדויק? ממש לא. אולי זה בגלל שלא אני אחראית על ארגון האזכרות, ואולי סתם בגלל שאם אני אדע את התאריך המדויק, זה יהיה באמת סופי.