חרדות הם דבר נורמלי בהתפתחות הנפשית של הילד.זהו שלב טבעי שהילד לומד להכיר את העולם ונזהר מדברים מסויימים, לעיתים קרובות ללא פרופורציה או הגיון גלוי. אף על פי שזהו שלב נורמלי, על ההורים והסביבה הקרובה להתייחס ברצינות לאותו רגש אותו מביע הילד ולא לבטל את רגשותיו רק כי זה "לא הגיוני "לפחד מדבר מסויים..לילד יש הגיון ועולם סמלי משלו השונה מזה של המבוגר המכניס רציונאליות לחוויות. לילד או פעוט העולם הפנטזמאטי עובד שעות נוספות וההגיון הרציונאלי רק מתפתח.למעשה,ההורה משמש כחיץ ,כפילטר המתווך בין העולם הפנטזמאטי של הילד לבין המציאות.על ההורה להקשיב ברצינות לחרדות הילד ולחזק לט את הבטחון ע"י חיזוק הנוכחות ההורית והקשבה. עם זאת, לעיתים קרובות לחרדה יש השלכות ביחסים של הילד עם עצמו ועם סביבתו הקרובה והמורחבת.הופעת החרדה אצל הילד משפיעה על כול הדינמיקה המשפחתית.כשילד מביע חרדה, הוא מפעיל גם אחרים להגיב לו עד כדי נקודה מסויימת, שהחרדה הופכת גם חרדה שהייתה סמוייה-לגלוייה ומאניפסטית אצל המלווה או ההורה.היא יכולה להיות מדבקת -("אתה מעביר לי את החרדות שלך")..
החרדה כאמצעי תקשורת משפחתי- כמו כן,חרדה משמשת לעיתים קרובות "אמצעי תקשורת" משפחתי,דרכו מביעים רצונות,נושאים ונותנים. ישנם מצבים בהם עוצמת החרדה ומשך הזמן שלה מצריכים עזרה מבחוץ- דרך ייעוץ ופסיכותרפיה משפחתית למשל,ניתן להבין ולשנות את הדינאמיקה המשפחתית שנוצרה סביב החרדה וללמוד דרך תקשורת בריאה יותר.לעיתים מספר מפגשים יספיקו והתהליך הטיפולי יהיה מחולק לשלבי עבודה: ראשית להבין ולאבחן את הסמליות של הסימפטום, לעמוד על המשמעות שהילד נותן לאותו דבר או אירוע המעוררים אצלו את החרדה ולבסוף- למידה והטמעה של חווייה חיובית וחדשה, ניטרול המשמעות המפחידה דרך חווייה המאפשרת לילד לתפוש את אותו חפץ או אירוע כדבר לא מאיים ולעיתים אף נעים.
אצל הילד אנחנו מזהים לעיתים קרובות חרדות הקשורות לפרידה. כשאימא הולכת למשל,התינוק מביע את החרדה שלו ע"י בכי המסמל את תחושת האובדן שהוא חווה כשאימא לא בשדה הראייה שלו. עם הגיל,הוא רוכש בגרות נפשית אשר מאפשרת לו להתמודד ולהבין שדמות יכולה להיעדר בלי בהכרח להיעלם לתמיד. הוא מבין עם הזמן שאימא הולכת אבל גם חוזרת. התובנה הזו מגיעה בגיל 18 חודשים לערך.
הילד החרדתי:למרות שכאמור ההפנמה שאימא הולכת אך גם חוזרת מופיעה בגיל 18 חודשים לערך, החרדה עשוייה להימשך מעבר לגיל 18 חודשים. מדובר במצבים בהם הילד מתקשה מאוד להיפרד מהוריו ולעזוב את הבית.הוא נעשה דאגן לעצמו ולאחרים.הוא יכול לפתח פחדים גדולים,עם תסריטים מפחידים: הפחד להיחטף,הפחד מתאונה, הפחד למות ,פוביות למיניהן וכו'.
הוא עשוי להביע קושי להירדם,לחלום חלומות רעים,או לפחד לצאת החוצה,לטיול שנתי למשל,ואם הוא יילך ,הוא יתגעגע וירצה לחזור הבייתה.
ילד כזה דורש תשומת לב מיוחדת והרבה מעבר לילד אחר שאינו חרדתי. הוא עשוי לטעון שלא אוהבים אותו ,ולגרום להוריו רגשות אשם ולומר להם שהם לא דואגים לו כראוי. הוא מתלונן על כאבים פיזיים, כמו כאבי בטן או כאבי ראש,דפיקות לב או סימפטומים אחרים. הוא בוכה הרבה ולא מציית להוריו . האבחון הסימפטומטי הנ"ל מסמל את הסבל שילד כזה חווה.
ההורים בכול זה….
עד עתה התמקדנו בחוויה של הילד,אך למעשה,לעיתים קרובות לילדים חרדתיים יש הורים הסובלים גם הם מחרדות,לעיתים סמויות ולא מודעות. הילד מהווה מעין סימפטום משפחתי,המוציא החוצה ומביע את הלא מודע המשפחתי,את כול מה שמתחת לפני השטח. כך לעיתים קרובות נגלה תוך כדי טיפול שלהורי הילד החרדתי יש חרדות נטישה לא פתורות ופחדים מרובים- יש להם נטייה להגנת יתר על הילד ובעצם מעבירים לו את המסר שהוא לא יכול להסתדר לבד,תוך כך גם מונעים ממנו לחוות חוויות חברתיות חדשות.הם חוששים מסיכונים,כשהם מדמיינים מצבים מפחידים. בין הורים אלה,יש מספר לא מבוטל של אימהות הסובלות מדיכאון סמוי וגלוי,אשר פיתחו קשר חרדתי לילדן.הילד כמובן מפנים את החרדה של הוריו,בין אם היא מודעת או לא..הוא רואה כיצד הוריו מגיבים לסיטואציות שונות והוא מוסיף את מה שהוא ראה והרגיש בדינאמיקה הסמויה של התת מודע ההורי בקשת הרגשות שיוכל להביע ברגע בו יבחר להביע את אותו רגש.
הוא יוצר כך מערכת אינטראקטיבית של אימא אבא ילד סביב החרדה. זאת האחרונה תהפוך לחלק מהדינאמיקה המשפחתית הייחודית.היא תהפוך חלק מהתקשורת של אותה משפחה,כלי תקשורת של ממש,דרכו מביעים רצונות ודרכו נושאים ונותנים.
החרדה עשויה,במצבים מסוימים,לפגוע בתהליך האוטונומיה של הילד.כיון שלמעשה,הילד רוכש אוטונומיה על ידי היפרדות פסיכולוגית ותהליך נפרדות מהוריו- ראשית הוא מקבל הכרה כאינדיבידואל נפרד מהוריו,הכרה הניתנת ע"י ההורים,בתהליך האינדיבידואציה,ולאחר מכן,הוא מתנהג בצורה אוטונומית.(בתהליך האוטונומיה) ניתן למצוא את הבסיס לחרדה והשורש שלה במצב הביניים הזה של הילד בין החובות והזכויות שלו כלפי הוריו והרצונות האישיים שלו בחופש.
החרדה הופכת אם כך לכוח השואב את הילד לתוך תפקיד משפחתי אותו הוא ממלא לבסוף בעל כורחו על מנת להשיג את האוטונומיה והחופש לרצונותיו.
סימפטומים:
אם בנוסף,הילד ממלא תפקיד משפחתי של "מושיע",האוטונומיה שלו תהיה מעוכבת. זה המקרה של הילד המהווה כלי ,דרכו ההורים מתקשרים זה עם זה בזוגיות שלהם. במקרה כזה הילד נמצא בתפקיד שלא ראוי לא לגילו ולא להיותו ילד.הוא הופך ל"למטפל משפחתי" בעל כורחו, תפקיד משפחתי אשר נתנו לו או שקיבל על עצמו "בהסכמת הוריו" שיוביל אותו לקונפליקט פנימי אשר יתבטא בחרדה,בכעס ובתוקפנות. ילד לא בנוי נפשית לשאת על כתפיו תפקיד כבד שכזה. ילדים מסויימים ינסו להדחיק את האגרסיביות והכעס ע"י כך שיפתחו מזג מאוד פסיבי ומופנם. הגישה הזו עשויה לעיתים להסתיר סימפטומים קליניים של חרדת נטישה לא מטופלת ולא פתורה.
מצבים משפחתיים אחרים יכולים להצית סימפטומטולוגיה של חרדה אצל הילד. כמו אישפוז למשל-אישפוז של הילד יכול ליצור חרדות קשות ויש הכרח לעבור טיפול ותהליך עיבוד של הסיטואציה. כמו גם מחלות או מוות של קרוב משפחה יכולים ליצור התקפי חרדה קשים לשליטה. חשוב לדעת להפריד בין חרדת של פרידה לבין סירוב ללכת לבית הספר למשל. בשביל רופא הילדים,התלונה הכי שכיחה יכולה להיות "הילד שלי מסרב ללכת לבית הספר, הוא מפתח את כול המחלות האפשריות כשאני מכריחה אותו"… הפוביה החברתית הקשורה לבית הספר תהיה קשורה למשהו הקורה בתוך המסגרת הבית ספרית. זה יכול להיות קשור למערכת היחסים עם המורה, חברים לכיתה(כמו למשל התחושה שהוא דחוי על ידם) או דבר מה הקורה בתוך כותלי בית הספר.
כניסה למסגרת חדשה – זה נורמלי שילד ירגיש חרדה מסויימת,בתקופה ראשונה כשהוא נכנס למסגרת חדשה,הקריטריונים המדאיגים הם העוצמה של אותה חרדה אותה הוא חווה,ומשך הזמן שלה.
תקופות מעבר– ילד עלול להרגיש חרדה וחוסר בטחון גם כשעוברים לסביבה חדשה,לבית חדש או לעיר אחרת. זהו מצב המצריך זמן הסתגלות לחברים החדשים,לסביבת המחייה החדשה.זוהי גם תקופה הכרוכה בפרידה מחברים טובים מהסביבה אליו היה רגיל ומסביבת בית הספר והמורים. במצב כזה יש לעבור את התהליך בהדרגה ובהכנה מראש. רצוי להמשיך להיפגש לאחר המעבר עם החברים הישנים כדי שהפרידה לא תהיה ברוטאלית.
הטיפול בחרדה:הטיפול בילד הסובל מחרדות יכול להיות אינדיבידואלי כמו גם משפחתי. ניתן להשתמש בטכניקות של הסתגלות הדרגתית ומפוקחת, ע"י ליווי הילד בניסיונות חיוביים הדרגתיים במטרה שהוא יתגבר לבסוף על החרדה ,ובתהליך זה יכולים להיות משולבים תרגילים של הרפיה דרכם הילד לומד להרגיע את עצמו ואף לשלב דימוי מצבים, דרכם הילד משחק תפקידים ומצבים ללא סיכון "אמיתי" ורוכש בטחון עצמי אמיתי.
ברגע שהסימפטום החרדתי מורגש ונחווה ע"י כול הסביבה הקרובה של הילד, כולם סובלים, ולכן מומלץ לעבור פסיכותרפיה משפחתית בהם יקבלו כולם כלים להתמודדות. כך יוכלו כול בני המשפחה לשנות את מקומם ועמדתם בדינאמיקה המשפחתית האופיינית להם,דינאמיקה בה החרדה תפסה מקום גדול מדי.
אפשר גם אחרת,ללמוד לתקשר אחד עם השני במשפחה ממקום אחר,בריא יותר, ולהתגבר על החרדה.
גלית ארז פתאל- ייעוץ פסיכולוגי ,פסיכותרפיה ממוקדת ודרמה תרפיה לילדים נוער ומבוגרים.
