כשהתחיל בוקרו של יום ראשון, לא תיארתי לעצמי כמה מהר הוא יתדרדר.
אסף, שפיתח כנראה בחודשיים האחרונים יכולת ראית העתיד, הרגיש שזה עומד לבוא ונשאר לצידי.
בשעה 9:00 עוד אמרתי : "תראה, בתחושה הכללית אני מרגישה מצוין"
בשעה 10, כבר הרגשתי שכוחותיי אוזלים ואני חייבת לשכב במיטה.
אחרי שעה כבר היינו בדרך לבית החולים, כשהגענו כבר נשענתי על אסף, בקושי מסוגלת לעמוד.
למרות שכל דקה הרגישה כמו נצח, במהירות הבזק כבר קיבלתי מיטה להשתרע עליה והייתי מחוברת לעירוי.
בדיקות הדם העלו מחסורים משמעותיים של משאבים חשובים בגוף שאיבדתי הודות ליכולת המופלאה של הבטן שלי לירוק כל דבר שנכנס אליה, וגיליתי גם שהיא לא בררנית באשר לכיוון ההוצאה. העיקר שזה יהיה בחוץ כמה שיותר מהר.
אחרי בדיקת רופא הוחלט לאשפז ללילה.
נבהלתי. מעולם לא הייתי מאושפזת בעבר חוץ מבלידות, דברים טובים.
לא רציתי להתרחק מהבית, מהילדים, מהמיטה שלי ואפילו מהשירותים שלי, על אף שמספר הביקורים שלי בהם בהחלט יכלו להמאיס את עצמם.
אבל הצוות התעקש. הבהירו שאני עלולה להתמוטט ככה בבית. נכנעתי.
אז קיבלתי את חווית האשפוז, הסעות בכיסא גלגלים מבדיקה לחדר והפוך, אוכל שרק מלהביט בו גרם לי להרגיש שאני בבית אבות (מי עוד אוכל ג'לי ואשל?!) .
אבל הצוות במחלקה היה מקסים, הרופאים והרופאות, האחיות המסורות, שרק כעת ראיתי מקרוב כמה קשה העבודה שלהן וכמה חשוב לתגמל את האנשים הללו שעושים ימים ולילות לרווחת חולים, בחיוך, בדאגה ובנועם.
משירד הערב, והשעה החלה להתאחר, החלטתי שאני משכנעת את אסף ללכת הביתה. שיאכל, יתרענן וינוח. גם בשבילו היה יום לא פשוט בכלל.
אבל הוא לא רצה ללכת ולהשאיר אותי לבד. ופתאום קלטתי, שמאז שסער נולד, 3 וחצי שנים, לא ביליתי לילה מחוץ לבית בגפי. כמובן שזו היתה החלטה מבחירה. אני מודה שקשה לי לעזוב את החבר'ה. אפילו שעלו רעיונות של סופ"ש בארץ או בחו"ל עם חברה ודברים בסגנון, תמיד הרגשתי שלעזוב אותם בסופ"ש בלעדיי בשביל בילוי ולא הכרח, זו תחושה עצובה בשבילם. תחושה של חסר, של שבת בלי אמא.
רצה הגורל ועכשיו אני נפרדת מהם כל הזמן בעל כורחי. אפילו שאני בתוך הבית, יש שבתות שמרגישה כל כך לא טוב שהם יוצאים בלעדיי או אפילו מתנהלים בבית בלעדיי כשאני שרועה נטולה מעצמי וממה שהייתי במיטה או צמודה לשירותים.
וזה מעציב אותי מאד, כל פעם מחדש הקריעה הזו מהם, בייחוד בסופי השבוע. כנראה שמשהו בי מחפש את השלם, שהוא שלם רק כשכולנו יחד.
אחרי שעה חזרתי וביקשתי מאסף שילך קצת להתרענן בעצמו, שהצוות שומר עלי ושאני בסדר, מחוברת לעירוי והכל בשליטה.
הוא הלך אל הדלת, וחזר.
שם את התיק עליו, הלך וחזר.
כאילו מתנתק ממני בצעדים קטנים, כל פעם מגדיל את הטווח, וכל צעד שלו הוריד ממני דמעה.
לא רק כי לי זה היה קשה, אלא כי ראיתי כמה לו קשה.
בסוף הצלחנו להיפרד. אחרי שהוא יצא מטווח הראיה שלי, נכנס לחדר שלי משב של בדידות. בכיתי קצת ואז נזכרתי שוב באשפוז ביולדות, בערב שישי, רחוק מהמשפחה, שהיתה אז אסף ויותם. עד שפתאום החלטתי ללכת לקחת את החבר החדש במשפחה שחיכה לי בתינוקיה. חקוקה לי בראש התמונה שלי חוזרת איתו לחדר, מתיישבת על הכורסה ומערסלת אותו בידיי תוך שתחושת הבדידות נעלמת לחפש לה קורבן אחר.
התחושה עברה די מהר תוך שיחות עם חברות וביקור לילי במיוחד של חברה מיוחדת במינה.
לשמחתי, גם לאסף חיכתה הפתעה בבית בדמות חבר עם המבורגר ובירות שהגיע לעשות לו שמח על הלב.
וכל פעם מחדש, אני מודה על החברים המיוחדים שעוטפים אותנו, בטוב וברע, בבריאות ובחולי, מתוך המירוץ הרגיל והמטורף של החיים שלהם, הם מוצאים את הדרך להעניק לנו רגעים קטנים של אושר בתוך המסע הקשה שהמשפחה שלנו עוברת.