עברו 3 ימים מאז שהמכונה והראש שלי נפגשו, ואני מתקשה להתרגל.
החוויה במספרה עם הילדודס עברה טוב מהמצופה. אפילו בשלב הקיצוץ הגס במספריים לפני המכונה אחד מהם לקח פיקוד בהנאה מטרידה.
כשיצמח לי השיער מחדש, כדאי אולי יהיה לשמור עליהם שלא יגלחו אותי מחדש בשנתי 🙂
האמת היא, שהם באמת היו מקסימים, ומעבר לכך שלא חששו ושיתפו פעולה, אני חושבת שזה נתן לי הרבה פחות לגיטימציה להיבהל מהמעמד.
והוא מבהיל.
לא אובדן השיער עצמו, כי שיער אורך, אלא התוצאה הסופית, שמוזרה לי כל כך.
הרי לא הייתי קירחת מאז שהייתי תינוקת ומשם, היה רק כיוון של צמיחה.
אני מניחה שהייתי מתרגלת יותר מהר אילו הייתי יושבת כל היום מול מראה, אבל המציאות היא שלא ממש מרגישים את השינוי כשאני מתהלכת לי בבית, עד שבמקרה אני עוברת מראה, זגוגית, דלת של תנור או שהטלפון נכבה כשאני ממולו והשתקפותי ניבטת משם.
ואז אני שואלת את זו שמולי, מי את?
ובלב שלי אני בעצם שואלת, מי את תהיי, כשכל זה יגמר?
כשיוצאים החוצה, התחושה היא אחרת, 4 כיווני אוויר וקר! לא תקופה מומלצת להוריד את השיער המחמם שהיה לי.
ובצחוקים של הבית, לכל אחד אני אחרת,
עבור אסף – אני יפה בכל מצב (ניתן לו להנות מהספק שאני מאמינה לזה עכשיו)
בשביל יותם – אני סווארז (שחקן כדורגל מפורסם, שיחק עד לא מזמן בברצלונה) עם פוטנציאל להפוך בקרוב לזינדין זידאן עם ההקרחה הקרבה ובאה
ולסער – "אמא נראית כמו בן"
ללא ספק חלומה של כל אשה המוקפת בגברים של חייה.
זה לא קל, אני לא אוהבת את עצמי ככה, אך מבינה שזה מחיר פעוט לשלם בשביל הבריאות.
וברגעים האלו, בין המטפחות לקרחות אני נאלצת לבחור בין המראה הלסבי למראה הדוסי
ומשנננת לעצמי שוב ושוב, שלא משנה באיזה "לוק" אבחר, העיקר שבחרתי בחיים.