בלינסון הוא בית חולים שאני מודה שלא הכרתי.
ובכלל, בחורה בריאה כמוני לא מכירה בתי חולים. רק בהקשרים של מחלקת יולדות.
עכשיו אני מתחילה להדביק את הפער ואני חייבת לציין, לזכות בלינסון, שממש עושים שם עבודה כדי למזער את הפן של "החולים" ולהדגיש את הפן של "הבית".
כבר בכניסה, ריח טוב של בית מלון מתפזר בחלל המבואה המעוטרת כולה ביצירות אמנות של ציירים מפורסמים ומשרה תחושת מוזיאון ועושר תרבותי ברגע שעל פי רוב, אין בו קשב לרוגע שהדברים הללו יכולים להקנות.
אף פעם לא ראיתי את עצמי טיפוס אמנותי מידי, מוזיאונים תמיד החניקו אותי (חוץ ממוזיאוני טבע) ואת התרבות במקומות זרים תמיד העדפתי לספוג מהרחובות.
אך המסע שנגזר עלי, שכולו דאגות ופחדים, כאבי גוף וכאבי לב, הביא אותי להחלטה שבכל טיפול, אני אבחר תמונה שמדברת אלי ואכתוב עליה.
זו תהיה הנשימה שלי, של אוויר אחר, של חיים אחרים, של חיים בכלל.
סופה טרופית ונמר 1891 מאת אנרי רוסו (*)
צילום: אני
אעמוד איתנה נגדה
אאחז בטפריי
בשיניי
כנגד טלטלת רוחותיה הרעות
היא תשכך
ואני אזדקף
מעל הריסותיה
(*) התמונה נתרמה ע"י פלאטו שרון