כמו בספא טיפוח הכי מוזר בעולם, אני יוצאת שזופה מ"ממכונת השיזוף" עם כוויות דרגה 2,
נמרחת בערימה אינסופית של משחות שאמורות לשכך, לרכך, לרפא, לרפא, לחטא, כמו משקה את עורי השזוף, השרוף.
כוויה זה משהו אחר, כאב אחר, בעצבים.
כוויות במקומות נעים, כמו בית שחי וצוואר זה ממש לא נעים, בייחוד כשהם נעים.
אז סיגלתי לעצמי הליכת חצי בריון, כשהזרוע מורחקת מהגוף, וסיבוב רובוטי של כל הגוף במקום של הראש כדי שלא יכאב, ובסך הכל אני מרגישה כמו דמות מהסרט טרמינייטור.
וברגעים של בדיחות הדעת, אני מביטה במחשוף שלי, בו שדי שזורים זה לצד זה כמו יין ויאנג,ומתנגן לי בראש שיר הילדות של לאה גולדברג – ברווזיים
"אחד לבן,
אחד שחור…"
את העור שעוד נותר עלי, כנראה שאני אשיר, כמו נשל נחש, כי במחלה הזו, אתה נולד מתוך עצמך.
שוב ושוב.
מתוך הריסות הטיפולים אני צומחת מחדש
ומצמחת מחדש
עור ושיער
וגבות וריסים
מגדלת ציפורניים
ותאי דם אדומים ולבנים
שישמרו עלי מבחוץ
וישמרו עלי מבפנים.