אני מכירה את הפסיעות שעוד נותרו לי.
צעדתי בהן שוב ושוב בכל הפעמים הקודמות.
הן תמיד היו קשות ומעיקות, על הגוף ועל הנפש.
ועכשיו, כמה פסיעות מקו הסיום – הן מעיקות מתמיד.
אני יודעת שזו לא הארץ המובטחת מעבר להן, עדיין לא. זהו סיום פרק התשה שקשה לתאר אותו במילים, לא משנה כמה שניסיתי.
אני יודעת שהימים יעברו, והפסיעות איתם.
הלוא הכל עובר בסוף, חביבי.
אבל ההימתחות הזו, כמו מסטיק גמיש להחריד, מטריפה את שלוותי, אם היתה לי כזו.
בתחילת הדרך, אמרו לי כימותרפיה
אמרתי – "תביאו, יש לי כח סבל
אני לא פוחדת מכאבים".
מה שלא שיערתי לעצמי, הוא אורך הרוח הנדרש כדי לצלוח תקופה כל כך ארוכה ורצופה של חולי.
לא צריך פה כח סבל, זו טעות של טירונים (טי-רונית במקרה שלי),
צריך התמדה ונחישות
וסלחנות כלפי עצמך על הימים שלא לחמת הכי טוב שלך
צריך סבלנות, המון סבלנות
והשלמה והבנה שאלו החיים עכשיו – חור גדול ושחור של תופעות לוואי,
מרק של אי ודאות.
אז גיליתי על בשרי,
ובכיתי לא מעט
ולמדתי המון. על עצמי ועל סובביי.
זה היה השיעור הכי קשה בתולדות חיי ולצד זאת הכי חקוק בעצמות.
למדתי על חשיבותה של הסביבה התומכת,
זו שטווה, גם מבלי להתחבר באמת, רשת הגנה, עם גמישות מתונה,
כזו שגם יודעת לעטוף בבטחון כשעפים אחרי מכה
אך גם יודעת להקפיץ חזרה למקום שממנו צריך להתייצב כדי לזנק למקצה הבא.
אני צפויה לסיים את הכימו בסוף החודש.
150 ימים רצופים שהחיים שלי עצרו.
150 ימים שבהם אסף, מלבד היותו אב לשני קטנים, מטפל בי, להלן "הסיעודית" תוך הפגנת ולמידת יכולות מרשימות עם מחטים.
150 ימים שבהם הוא שומר עלי יום ולילה, ובין לבין עובד, מנהל בית וחיי חברה לילדים.
150 ימים שהוא רץ איתי לרופאים וביקורות ועירויים וקונה תרופות עבורי בתדירות שמזכה אותו לשיחות טלפון אישיות לנייד מהרוקח הראשי.
150 ימים שההורים שלי על המשמר, ישנים בעין פקוחה, ממתינים לכל הקפצה, חיים את הכימו מהצד אבל ביחד.
150 ימים של חברויות אמיצות ותומכות,
של קהילה מחבקת ועוזרת,
של חיזוקים מחברים לעבודה,
150 ימים של משפחה – זו שנולדתי אליה וכזו שנולדה מסביבי.
150 ימים שהילדים שלי חיים במסע להחלמתה של אמא,
תמיד מחבקים ומעודדים ומבינים בשקט שאינו אופייני לגילם את האילוצים והקושי.
150 ימים שהם אף פעם לא התלוננו באופן מעליב או מרפה ידיים על היעדרי מחייהם, אלא בעדינות ומתוך קושי אמיתי וגם את אלו שמרו לעיתים נדירות, ועם זאת, מכאיבות.
150 ימים של קושי שהחיים זימנו להם.
ובפניהם מכולם, אני בוחרת היום להוריד את המטפחת.
אני צועדת את הפסיעות האחרונות הללו בזכות כל אחד ואחת מכם,
אך בעיקר עבור הגוזלים המיוחדים שלי שגדלו בקרבי.
בקרוב אקרע את הסרט בסיום המקצה, כשידי מונפות בניצחון, וכל אחד מילדיי יאחז ברגל אחת מרגליי,
כמו יסודות כוחי.