הדבר הכי קשה בהתמודדות עם הסרטן הוא היעדר הודאות,
ובו זמנית התחושה שאתה טובע, טובע במידע, טובע בפחד, טובע בים של מחשבות שחלקן רק צלולות כמו באור היום אך חלקן אפלות כמו הלילה.
ומתוך תחושת הטביעה הזו מחפש להיאחז בכל זלזל, בכל פיסת מידע חיובית, בכל סיכוי, בכל טון אופטימי של רופא, בכל תוכנית פעולה.
ומה שסוטר לי כל פעם ומותיר אותי עם לחי אדומה לוהטת ורטובה מדמעות, היא שהתוכנית, הציפיות שיש שגרה, מסגרת, משהו יציב, גם אם זמני, משתנה, מתנפצת ומנתקת את האחיזה הקלושה ביותר שהצלחתי להשיג בקושי רב, בזלזל, בפיסת מידע, בסיכוי, בטון אופטימי של רופא, בתוכנית פעולה ושוב מחפשת מהר, לפני שאטבע בדמעות של עצמי, בגלי המחשבות האפלות המאיימות, מחפשת אחיזה.
לשמחתי אחרי כל אובדן עשתונות כזה, דווקא כשהעייפות מהעצב מתישה את הגוף, אני מצליחה להניע את הזרועות שלי לחתור קצת. להרים עצמי מעל, לנשום קצת אוויר, לראות שיש גם אופק, גם אם עד עכשיו ראיתי רק את הקרקעית.
ולמרות שאני יודעת שלא תמיד זה עוזר בסוף, היות שחצאי כוסות מלאות רבות נשפכו אצלי בשבועות האחרונים כשהאופטימיות נעלמה לטובת האונקולוגיה, אני בכל זאת אנסה לחנך את עצמי לדבוק בורוד.
ולא רק כי זה צבע של סרטן השד.
גם בין טיפול לטיפול, יש אי ודאות באשר למידת האפקטיביות, תופעות שונות ומוזרות שגורמות לספקות להיכנס תחת העור ולמחשבות להזדחל עמוק אל מרכזי הפחד.
ואנחנו רגילים לוודאות. יותר ויותר בעולם המודרני. הטכנולוגיה מרגילה אותנו (וכנראה גם מרעילה אותנו), מעודדת את היצר הזה של שליטה, יודעים בכל רגע איפה אנשים נמצאים ואם קראו את ההודעה ששלחנו ושאר נפלאות שמעודדות חולי מסוג אחר. חולי של שליטה.
לפני שבועיים בערך הלכתי לפגישה בגן ושני הורים עמדו בחוץ ושוחחו בקולות רמים. האשה כעסה שהבעל לא ראה את השיחה/הודעה שלה ולכן לא הגיע בזמן. הוא מצידו רק אמר שהוא מתנצל ושהטלפון היה על שקט.
המשפט הזה חלחל לתוכי. הרגשתי שהסרטן שלי היה על שקט. הוא ליווה אותי מבלי שאדע תקופה שאיננה ידועה ונגס ממני חיים, בלי שארגיש, בשקט מוחלט ורק נס חנוכה עזר לי לגלות אותו בזמן.
וגם עכשיו, הוא על שקט, מסוג אחר, כזה שלא אומר אם הכאבתי לו עם 2 ליטר רעל ישר לפרצוף, הוא לא מספר אם הוא מתכווץ מפחד או צוחק עלי צחוק מתגלגל ושולח זרועות להראות לי כמה הוא יכול להתמתח. הוא היה ונשאר שקט.
אני רק עושה את הכל כדי שהוא כבר לא יהיה במצב נשאר
על מנת שאוכל לעבור בתום המסע הזה, למצב שקט – בנפש.
אז ממרומי נסיוני בשלושה וחצי השבועות האחרונים, אין לנו שליטה בדבר כמעט. זה רק נדמה לנו.
כי הדברים הנוראיים באמת, לרוב לא מגיעים עם הודעה, אישור, מיקום, ודיוק. הכל מתקדם, תוכניות הפעולה נושמות.
איזה לקוח היום יסכים שתוכנית עבודה של פרויקט תהיה דינמית ובכל כמה ימים תוכל להיפתח להערכה מחודשת?
הלוא בלת"מים קיימים בכל דיסיפלינה, אבל אנשים יתאמצו, יכתבו עוד קוד, יעשו עוד קצת שעות ובסוף יצמצמו את הפער.
הלקוח האונקולוגי, שתוכנית העבודה היא פרויקט חייו, הוא זה שבלית ברירה, יאלץ להתרגל לעובדה שהתוכנית תנשום, כל עוד הוא נושם.
יש ימים קשים, שעננים שחורים צובעים את הכל וצריך וישרים למשקפיים.
אני לא יודעת איך עוברים אותם, מזל שכדור הארץ מסתובב עבורי ומעביר אותם בשבילי גם אם רק אלך לישון.
בכלל תהיתי כמה מדהים היה לעבור את כל התהליך הזה בהרדמה של שנה. בלי תופעות לוואי, בלי פחדים. היו מטפלים בגוף כשאתה בשנת חורף ארוכה, וקם בריא. אולי מתישהו ב2040.
ולסיום, שיר שהתנגן לי בראש ומתאים לי 1:1 למה שאני מרגישה היום
שירו של אריק לביא – זה קורה
מילים ולחן: שמוליק קראוס
זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.
זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.
זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.