לפני שנה כתבתי שיר לזכרו,
לא זכרתי את שמו.
העיניים היפות שלו, המיוחדות שלו, הרגשתי שהן מתבוננוות בי ואומרות לי, זוכרת אותי?
וניסיתי להיזכר, נזכרתי איך בתור ילדה עברתי תמיד ליד קיר ההנצחה בבית הספר וראיתי את הנופלים, תמיד התעצבתי, נזכרתי בו, הוא היה גדול ממני בשנתיים, למדנו באותו תיכון. לא הכרנו כלל, לא היה בנינו שום קשר למעט פעם אחת שהשתתפנו יחד בטקס יום השואה, אני זוכרת אותו כנער מקסים, יפה תואר, טוב לב, מכבד את כולם, המורות הסתובבו מחוייכות לידו, כולם באו לראות אותו בחזרות הוא היה נסיך מזרחי עם עיניים ירוקות נדירות.
אז השתתפנו באותו טקס יום השואה ואני רק צפיתי בו מהצד, התרגשתי לראות נער שכזה מפזר מטוב ליבו ואהבתו את החיים לסביבה ולא משנה מי היה בה, הוא היה בכיתה י"ב אני תלמידת כיתה י'.
כמה חודשים אחר כך, אני הייתי שביעיסטית, הגיעה הבשורה המרה כי סולי נפל בעת מילוי תפקידו בפיגוע חבלני בצומת השרון-בית ליד.
לא הכרתי אותו, לא את חבריו ולא את משפחתו, בסך הכל השתתפנו יחד בטקס יום השואה כמה חודשים לפני נפילתו.
לפני שנה, העיינים של סולי לא הניחו לי, היה לי מוזר, הרגשתי צורך לכתוב לזכרו שיר, אז כתבתי והעלתי לפייס, חברה מימיי התיכון ישר שאלה האם השיר נכתב על סולי.
כשאומרים על הנופלים שהם היו מיוחדים, אנשים נדירים , הם יודעים מה הם אומרים.
הסיפורים תמיד כל כך כואבים בעיקר עד כמה הם טובי לב ומיוחדים, העולם הפסיד אנחנו הפסדנו, מעבר לכאב ולשכול המשפחות, שהן מעל הכל, אנחנו כחברה הפסדנו אזרח ואיש מקסים וכמוהו לצערי הרב הפסדנו את כל הנופלים, סולי היה כזה, שכל המילים היפות לא יספיקו לתאר עד כמה הוא מעורר השראה מטוב ליבו ואהבתו ויופיו,
כמוהו כל הנופלים.
אני דואגת על הלוחמים שלנו, הלוחמים שכן חוזרים הבייתה, פצועים, מצולקים, כואבים על חבריהם לקרב שנפלו, חיים בקרב מתמשך עם המראות שהם סוחבים בראשם, הרעש והתופת, הם מסתובבים בנינו, מנסים לחיות חיים נורמלים, המדינה צריכה לדאוג להם לטיפולים, הם הילדים שלנו, הם מגנים בגופם עלינו.
כיו"ר וועד ההורים בבית הספר של ילדיי, הרשתי לעצמי להכנס לא פעם אל המנהל לשעבר ולבקש ממנו שידאג לרענן את קיר הנופלים, "הוא ישן וזנוח ופינתי, הם רואיים לקיר חדש" הוא הסכים איתי אבל כל פעם היה צריך להשקיע משאבים במשהו אחר, בסוף שנה שעברה המנהל שלנו יצא לפנסיה, כאשר הגעתי במהלך החופש הגדול להפרד ממנו בבי"ס, ראיתי קיר נופלים חדש, התמונות מוסגרו מחדש, הקיר עבר למיקום מכובד וראוי, באדיבותו ואדיבותה של המורה לאומנות שעשתה עבודה מרגשת, אני הייתי עם דמעות, גם הם, המעמד ריגש את כולנו. לא הכרתי אותם, גם את סולי לא הכרתי אבל בשבילי הם חלק ממני, כי כולנו מחוברים וקשורים.
להיטלר לא עניין מזרחי או אשכנזי, עניין אותו להשמיד את כל היהודים באשר הם, פשוט לא הספיק להגיע לכולם.
לשונאים שלנו לא מעניין אם אנחנו חומים לבנים או כהים, צהובים ועוד צבעים וצורות או מאיפה ההורים שלנו עלו לארץ.
העיקר יהודים!
לזכרו של סולי מזרחי / לזכרם.
ניסיתי להיזכר בשמו, ניסיתי להיזכר בשמו של החייל ההוא עם העיינים הירוקות.
ניסיתי להיזכר בשמו של החייל ההוא מקיר המוות שהיה בבית ספרי, ניסיתי ולא הצלחתי.
כל פעם שעברתי ליד הקיר בדרך לכיתה, הליכתי הייתה נעצרת ואל הקיר עייני הייתה מציצה.
ניסיתי להיזכר בשמו של החייל ההוא שנהרג בגבורה ולידו עומדים מסודרים, גיבורים, חבריו לקיר.
ניסיתי להיזכר בשמו ולא הצלחתי, נזכרתי במחשבות של אותה ילדה בעודה עומדת מול הקיר ובהם מביטה, קוראת בזהירות את שמותיהם ודואגת למשפחותיהם.
ניסיתי להיזכר בשמו של החייל ההוא שאת עיניו כל חיי אזכור .
יהי זכרם ברוך!
