.
מבצלאל ל'עולם האמיתי' – שיחה עם עמי דרך (מרץ 2007)
איש נעים עמי דרך. הוא נכנס לבית הקפה בו קבענו להפגש בחיוך רחב כשמאחוריו מצטרפת בכישכוש זנב הכלבה שלו, מתיישב מולי ומיד משרה תחושה של נינוחות ופתיחות שהופכים את הראיון איתו לשיחה מאוד נעימה. כדי ‘לשבור את הקרח’ שלא באמת היה שם אני מתחילה את השיחה ביננו באישורם של פרטים טכניים: הוא יליד 1963. למד לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל בין השנים 1988-1992. בשנת 1994 חבר לדב גנשרוא ויחד הם פתחו סטודיו לעיצוב בו הם עוסקים עד היום בעיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תערוכות, פרטי ריהוט, תאורה ועוד. במקביל לפתיחת הסטודיו דרך חזר לבצלאל כמרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי ומשנת 2004 הוא משמש בתפקיד ראש המחלקה. נפגשנו על מנת לדבר על דרכו מסטודנט בבצלאל למעצב פעיל ומרצה ודרך הסיפור שלו להציץ לעולם האפשרויות בדרך מסטודנטיאליות לחיים האמיתיים.
תחילת הדרך
ללימודים הוא התגלגל במקרה בגין שיחה במהלך שירות מילואים עם חבר מהצבא (עזרי טרזי – כיום פרופ' וראש התכנית לתואר שני בבצלאל). את המפגש עם בצלאל הוא מתאר כ”הלם תרבותי” בגין העובדה שעד רגע לפני תחילת לימודיו הוא שירת בחיל הים בצבא קבע – עולם של דיסיפלינות קבועות וחוקים מוגדרים וברורים. לדבריו המעבר מהעולם הטכני לעולם הפילוסופי, מקום אותו הוא מגדיר כ”אנרכיה חיובית”, היוה נקודת מפנה בחייו.
את הזמן בו הוא היה סטודנט בבצלאל דרך זוכר כתקופה נפלאה. הוא מדבר על מפגש ראשון עם פילוסופיות של יצירה, על מפגש עם צורות עבודה שהיו זרות לו ועל חוויות פיזיות ואינטלקטואליות. לשאלתי מה הוא זוכר כאירוע מכונן מתקופת הלימודים הוא מתייחס לנקודת הזמן בה הוא הכיר ביכולות שלו ובהצלחה שלו לבטא דברים באופן אליהם הוא התכוון. “התחושה שאני יודע מה אני עושה והאסימונים מתחילים ליפול”. דרך מזכיר פרוייקט הומאז’ שהוא עשה ל’מקס הזועם’ ופתח מבחינתו “צוהר למקומות שלא באים מנוסחא עיצובית ופתרון בעיות”. לדבריו פרוייקט זה היווה נקודת מפנה בהכרה ביכולות שלו. אחרי שבשנים א’ ו-ב’ הוא “ירה חופשי” בנקודת זמן ספציפית בשנה ג’ הוא הבין שהוא מתכוון ופוגע. פרוייקט הגמר שלו עסק במכשירים רפואיים ותחום זה מלווה אותו משנה ד’ ועד היום.
יום אחרי סיום הלימודים
עם תום לימודיו בשנת 1992 דרך בחר ללכת להגשים חלום – לעצב ולפתח צעצועים. שישה חודשים (אצל עמרי רוטשילד) הספיקו לו כדי להבין שלא זה החלום לו הוא פילל ובעקבות הזמנה של חבר הוא עבר לעבוד ב’ארן’ שהיתה באותה תקופה המקום לעבוד בו בתחום העיצוב התעשייתי. בהמשך הוא עבד עם יעקב קאופמן ועל התקופה הזו כמו גם על קאופמן עצמו יש לו רק תשבחות. מפגש מקרי ברחוב עם דב גנשרוא אותו הוא הכיר מתקופת הלימודים בבצלאל והזמנה לגשת ביחד לתחרות עיצוב היוו יריית הפתיחה לשותפות רבת השנים שבין השניים. ב-1994 הם פתחו סטודיו משותף בו הם עוסקים עד היום בעיצוב מוצר, עיצוב פנים, עיצוב תערוכות, עיצוב פרטי ריהוט, גופי תאורה ועוד. לאורך השנים הם משתתפים בתחרויות עיצוב בינלאומיות ובתערוכות עיצוב בארץ ובעולם.
על הבחירה בהוראה ואופן תפיסתו את התפקיד
זמן קצר אחרי סיום הלימודים הוצע לדרך ללמד שירטוט ב’הדסה’, הצעה זו פתחה עבורו דלת לעולם ההוראה וכאשר מאוחר יותר התפנתה משרה בבצלאל הוא הצטרף לסגל המרצים במחלקה לעיצוב תעשייתי. כיום הוא עומד בראש המחלקה. על בצלאל הוא אומר ש”זה אינו בית ספר טכני לעיצוב אלה מקום הטוען ערכים אצל הסטודנטים, מעלה שאלות הקשורות לתפקיד שמעצב לוקח על עצמו ומעורר את הסטודנט כדי לאפשר לו לבחור את דרכו”. כשהוא מדבר על תפקידו הוא מבדל בכוונה בין מרצה לבין מנחה ומתעקש על תפיסתו שבבצלאל יש מנחים, כאלה שהולכים עם הסטודנט בתהליך, פותחים לו אפשרויות ונמצאים איתו בתהליך דינאמי בו יש הפריה בין הצדדים. הוא לא מאמין בדיסטאנס ובביקורת שלילית ומדבר על החשיבות לאפשר יוזמה אישית והתפתחות לכל אחד בדרכו. בית הספר משמש בעיניו קרקע לביטוי האישי של האנשים ועל המנחה מוטלת אחריות שמחייבת אותו להיות מחושב ואמיתי כדי לא להסיט את האנשים מעצמם. כשאני שואלת על הנאתו מהתפקיד הוא אומר שנעים לו להוביל תהליכים, להוציא מהסטודנטים את המיטב ולראות איך הם מתפתחים. כמו כן העובדה שהוא נמצא במקום בו אנשים מדברים ועוסקים ביצירתיות כל הזמן “פותחת נקבוביות ועושה איזכורים והקשרים”. לצד העינין והאינטראקציה החיובית שדרך מתאר הוא מדבר בכנות על הפן המתיש והשוחק בתפקיד המנחה ומודה שאחרי כל כך הרבה שנים הוא מתחיל להתעייף.
עולם העיצוב של דרך – תפיסות ואני מאמין
דרך אוהב עיצוב וזה ניכר באופן הדיבור שלו על הנושא. העיסוק בתחום ההוראה מאפשר לו לדבר על דברים שקרובים אל ליבו. כשהוא מתייחס לעיצוב ולעשיה שלו הוא מדבר על כנות, על דברים שמענינים אותו ושהוא רוצה להתעסק בהם כמו גם על הבעה אישית ורצון להשפיע. לדבריו מה שמוביל את תהליכי העיצוב שלו הוא הרצון להתמודד והתשוקה לפתור בעיות. תפיסת העיצוב שלו נתמכת באידאולוגיה עיצובית, הוא טוען שהוא לא יודע לעצב משהו שמטרתו להיות יפה ורואה חשיבות בעיצוב הנוגע בפן חברתי וסוציאלי. שני פרוייקטים עליהם הוא עובד בימים אלה – גן חושים לילדים מפגרים וריהוט רחוב לעיריית גבעתיים מציפים את השקפת העולם שלו. בעיסוק סביב נושאים כמו רהיטים ותאורה הוא מספר שהוא תמיד מחפש ערך מוסף לפן הויזואלי של מבנים ומכניקה.
יש משהו רומנטי בתפיסת העיצוב של דרך. הוא מדבר על אופי העבודה שהשתנה – מעבודת כפיים לעבודת מחשב – ונשמע שיש בו צער על הכניעה לטכנולוגיות שמשנות את פני המעצבים ואופי העבודה שלהם. “אם פעם כשנגשנו לתחרות עשינו סקיצות, בנינו את השולחן, הבאנו צלם שעשה פולרואיד ואז צילם והוציא קונטקט ופיתח תמונות, ערכנו פוסטרים שיציגו את הפרוייקט ושלחנו אותם לתחרות והשולחן נשאר אובייקט פיזי שמוצב אצלי; היום הכל מתקיים דרך הדמיות וחוץ מקובץ מחשב שאתה לא יודע איפה שמרת לא נשאר מהפרוייקט כלום…”. כשאני שואלת אותו על פרוייקט אהוב במיוחד הוא מתקשה לענות וכשאני מנסה בכל זאת לייחד תחושת גאווה לפרוייקט ספציפי הוא מספר לי על ’40 כסאות’ תערוכה בה הוא הציג כסאות שהוא יצר על פי ציורים שהבת שלו ציירה. עוד לפני שהספקתי ביני לביני לתת משמעויות לבחירה דרך שוטף ומדבר על פרוייקט נוסף, האנשים הקטנים, תערוכה של פסלוני אנשים זעירים שמוקמו על חפצים יומיומיים ויצרו סיטואציות מפתיעות ומיד ממשיך כשהוא נזכר בפחי האשפה שהוא אהב ו… בסופו של דבר הוא אומר שהוא הכי אוהב את מה שהוא עושה עכשיו – מנורה עם מנגנון מכני. ניסיתי לבדוק אולי הוא יהיה יותר חד והחלטי אם אשאל על פרוייקט טראומטי – גם כאן הוא מדבר בשלווה על פרוייקטים שהיו קשים, על מצבים בהם הוא חווה תסכולים כשהקונספט התנגש עם תכתובות מצד הלקוח והתפספס חלקית, הוא מתאר סיטואציות לא נעימות אבל לא מגדיר שום דבר כטראומטי. ניסיון אחרון לעורר אותו לתגובה נרגשת יותר היה לבחון מה הפנטזיה שלו. לא, אין לו פרויקט חלומות. כרגע כל מה שהוא רוצה זה להיות במצב בו הוא מסוגל לבוא לסטודיו בבוקר ולהתעסק בחומרים ובנושאים שמענינים אותו לאורך זמן; נכון להיום סדר היום שלו צפוף ולא מאפשר לו לפתח ולמנף פרוייקטים שמענינים אותו.
אתר האינטרנט של דרך וגנשרוא מציג מגוון רחב של פרוייקטים ותחומי עיסוק כמו גם רשימת תערוכות ארוכה בעיצוב בארץ ובחו”ל בהן הם לקחו חלק יחד ובנפרד. באקדמיה הוא נמצא בראש הפירמידה בתפקידו כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, בחוסר נימוס כלשהו אני שואלת את דרך האם הוא תופס את העשיה שלו כהצלחה? על ההתפתחות המקצועית שלו הוא מדבר כהצלחה. הוא מספר על התנסות במגוון רחב של פרוייקטים מתעשיתיים ועד תערוכות אישיות ובמחקרים של חומרים וטכנולוגיות. הוא ‘כותב למגירה’ והדברים יוצאים החוצה מהמגירה, בעיניו זו הצלחה. בפן האקדמי תפקידו כראש המחלקה מהווה עבורו סוג של סגירת מעגל וגם אותו הוא רואה כהצלחה. התחושה המלווה אותו בהתיחסות ליכולות המקצועיות שלו נעצרת כשהוא מדבר על הפן הכלכלי, שם הוא לא מרגיש הצלחה.
הבוגרים החדשים והיציאה ‘לעולם האמיתי’
לשאלתי מה נקודת מבטו לגבי ‘היציאה לשוק’ והאפשרויות של הסטודנטים כיום, דרך מתחיל בתקופה בה הוא ‘יצא לשוק’ – אז מושג העיצוב היה זר והאפשרויות היו מוגבלות – ומתייחס לתקופה הנוכחית בה “כולם יודעים מה זה עיצוב גם אם עדיין לא הגענו לזמן בו הוא אכן נצרך כפי שהיינו רוצים”. לדבריו שוק העבודה של הבוגרים החדשים מאוד רחב ויש כיום הרבה יותר אפשרויות ותחומי עיצוב שניתן לעסוק בהם. לצד זה הוא מדבר על כך שאם לפני חמש עשרה שנה תחום העיצוב היה טרי, כיום יש הצפה והיכולת לחדש כמעצב צעיר בודד בעיתית כי העולם רווי.
בהקשר לשאלתי הוא מספר על קורס שהוא מעביר בו הוא מזמין מעצבים מדיסיפלינות שונות להציג את העשיה שלהם ומצביע עליו כעל הזדמנות של הסטודנטים לראות עד כמה תחום העיצוב פתוח. המסר שלו הוא שכל אחד מוזמן למצוא את הדרך שלו. הוא מאמין שבצלאל שולחת את הסטודנטים לעולם האמיתי עם הכלי החשוב ביותר – היכולת להתמודד. “אנחנו מצפים מהסטודנטים ונותנים להם כלים שאינם דווקא מעשיים בפן המיידי”. הוא מדבר על היכולת ללמוד, לרצות להתנסות, לא לחשוש מתחומים חדשים ועל הסקרנות כחלק מהכלים ההכרחיים כדי להצליח. בתשובה לשאלה מה הוא רואה כהצלחה מקצועית של בוגרי בצלאל דרך מדבר על סטודנטים שהקימו משרד עצמאי משלהם המאפשר להם לעבוד ולהתפרנס, על אנשים שפיתחו תחומי עיניין ועיצוב שלא היו בזרם המרכזי של התעשיה (דוגמאת ‘תא דיזיין’ שמעצבים אובייקטים לאירועים), על אנשים שהשתלבו במקומות בהם ניתנת להם האפשרות להשפיע בצורה אמיתית. בסוג של גאווה הוא מדבר על כך שבוגרי בצלאל בולטים כמרצים בבצלאל ובשנקר, מציגים בגלריות ובמוזיאונים ומצליחים להציג גם בחו”ל.
אני פותחת לרגע את הנושא של הצלחה ישראלית בחו”ל. דרך נותן לי דוגמאות של מעצבים ישראלים שנחשבים סיפורי הצלחה וכשאני מסבה את תשומת ליבו לכך שרב האנשים שהוא ציין גם למדו בחו”ל, הוא מודה שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים את כללי המשחק של עולם העיצוב שם אבל הוא מאמין שזה רק עיניין של זמן. הוא מדבר על האפשרות הפתוחה ללומדים בבצלאל ללמוד סמסטר בחו”ל במסגרת ‘חילופי סטודנטים’ ועל הדלתות שנפתחות והקשרים שנקשרים בגין ההתנסות הזו. ערוץ נוסף אותו הוא מזכיר הוא האפשרות להשתתף בתחרויות בינלאומיות ודרכן להחשף לעולם שבחוץ . לפני שאני מסיימת אני מבקשת ממנו משפט אחד איתו הוא שולח את הסטודנטים כדי להצליח בעולם האמיתי. דרך חושב רגע ומצטט משפט שהוא לא זכר מי אמר אבל לדבריו ליווה אותו לאורך לימודיו “עבודה קשה מנצחת כישרון אלה אם הכישרון עובד קשה”, אבל עוד לפני שסיימתי לרשום את דבריו הוא מסייג ואומר שהוא לא באמת בטוח שזה נכון גם לכללי המשחק מחוץ לאקדמיה, אח”כ הוא חושב עוד רגע, שותק, ואז מוסיף – איש יחסי ציבור טוב…
.
.
עמי דרך 1963-2012, יהי זכרו ברוך…
.
.
לאתר העבודות של דרך וגנשרוא: http://www.amidov.com/
.
