לפני כשלוש שנים נולדה ביתי האמצעית. תחושת אושר ושלמות גדולה הציפה אותי. הרגשתי שמחה ומלאת אופוריה כמו שלא זכרתי שהרגשתי בכל תקופת חיי לפני.
בנוסף לתחושת הטוב העצומה שהציפה אותי בעקבות הולדתה, גם הרגשתי מאוד מסופקת וממוקדת בבחירותיי המקצועיות- נתון משמעותי שהוסיף לתחושת השלמות והאושר הגדול שסגר סימני שאלה, בחירות ותהיות בקשר להתפתחות שלי, לשאיפות ולקריירה .
ביליתי איתה רבות, מרימה אותה על זרועותיי וחובקת את הדבר הנפלא הזה . ביתי. זה היה חדש לי להיות אימא לבת היות ולפניה נולד לי בן. וכך עברו להם הימים בהם אני מרגישה כל כך כיף ושונה ושלם עם ביתי ועם עצם הידיעה שאני מחוברת כל כך טוב לטוב הזה… עם עצמי ועם התא המשפחתי החדש.
כעבור כמה שבועות ישבתי בערב בפינת המשפחה בביתנו וצפיתי בטלוויזיה כשהתינוקת המדהימה והיפיפייה הזו, עיניה הפתוחות, עורה הרך וריחותיה המתוקים להפליא נחים גם הם עליי( כן, תנוחה שיש לי תחושה שאימהות רבות עשויות להזדהות איתה …) ולפתע מחשבה מפחידה הציפה אותי. הרגשתי שיא. הרגשתי שהגעתי לשיא פסגת האושר והטוב וזוהי נקודת אל חזור שלא אוכל להמשיך עוד אחריה.
הרגשתי שבנקודה הזו חיי עומדים להסתיים. נבהלתי נורא מהמחשבה המפחידה הזו שנחתה עליי באופן מפתיע כמו "התגלות רוחנית". המשכתי לצפות בטלוויזיה מנסה לנטרל את המחשבה מעליי, אך מצד שני היות ואני אדם רוחני שמאוד מחובר לעצמו, מצאתי את עצמי עדיין מתעסקת בתחושה החזקה הזו שהשתלטה עליי ונותנת לה מקום, מהרהרת אודותיה ומרגישה אותה ממש מרחפת עליי כמו צל.
למחרת בבוקר קמתי, נשקתי לביתי , "עליתי על האוטו" ונסעתי לאוניברסיטה בה למדתי. אני לא זוכרת אם ובכלל התעסקתי ב"התגלות הרוחנית" מאותו ערב קודם ודרמטי, כך שלפי מיטב זכרוני החוויה איך שהוא נשכחה. גשם חזק ירד בחלקה השני של הנסיעה והועצם ככל שהתקדמתי לכיוון האוניברסיטה. כשהגעתי לחנייה שהייתה ממוקמת בכביש ראשי משופע, הזזתי לשנייה מהירה את הראש בכדי לקחת את המטרייה שהייתה מונחת על המושב האחורי של הרכב.
באותה שנייה הרגשתי תנועה מוזרה בכיוון האוטו. כמו משהו בתנועת הגוף שלי שלא מסתדר עם תנועת כלי הרכב שאני בעצמי נהגתי ושלטתי עליו כביכול. שנייה אחת מהירה, תנועות מוזרות של כלי הרכב ואי אלו תנועות מקצב לב מהירות שלי, הביאו איתם את הידיעה שאני נסחפת עם הרכב שלי את המורד המשופע והתלול בו רציתי לחנות את הרכב. שאני פשוט נסחפת עם כמויות הגשם שזרמו ומתדרדרת אחורה עם הרכב בכביש.. מאחוריי היו מכוניות שנסעו בכביש ישר כנגד התנועה בה אני נסחפתי ורגע לפני ש"נכנסתי" במכונית שנסעה מאחוריי הצלחתי לבלום את הרכב ולעצור.
ישבתי במכונית כמה רגעים בדממה, מבוהלת, רועדת, מנסה להסדיר את מקצב הנשימות ולעכל את מה שהתרחש כמה שניות לפני, למשך זמן של עשרות שניות בלבד, אבל בחוויה הרגיש כמו נצח+.
יצאתי מהרכב אחרי שהצלחתי להחנות בשלום וברוגע וצעדתי לכיוון כיתת הלימוד שלי עם המטרייה ביד והגשם השוטף ברקע. לא עברו כמה דקות עד שפתאום "נפל לי האסימון" ונזכרתי במה שקרה בערב הקודם וברגע ההוא בו ישבתי עם התינוקת שלי בפינת המשפחה והרגשתי שזהו. שאלה רגעיי האחרונים כאן. מצב שאני לא יכולה להתחייב עליו מן הסתם, אבל ללא ספק הרגשתי שהייתי קרובה אליו יותר מתמיד כמה דקות קודם עם הרכב שלי שנסחף בשיפוע הכביש בעוצמת השיטפון ואני בתוכו מבהולת אימה, מנסה להבין מה קורה ומה לעשות?
למה רציתי לספר את הסיפור שלי? חשוב לי לספר את הסיפור שלי משתי סיבות : הסיבה הראשונה היא התובנה שכמו שהקלישאה הידועה אומרת "משאלה שמגשימה את עצמה" מצאתי גם אני את עצמי על הרצף שבין תחושה חזקה שהציפה אותי להיותה מתרחשת ממש אל מול עיני, כשמצד שני ( וזו הסיבה השנייה)אני מאמינה בהתחשב למה שחוויתי שתמיד יש הפתעות ויש מצבים שלמרות שהתחושה היא חזקה והידיעה ברורה, עדיין יש מקום לאדם לשלוט בחייו. יש מקום לשינוי ועשייה ולא להתנהלות פאסיבית ומובנת מאליה כמו: "נו טוב, כנראה שזה מה שצריך לקרות, אז לא נעשה שום מאמץ לשנות את התמונה…" עובדה -הנני כאן !( לפחות נכון לעכשיו…)
