הפעם הצלחתי.
אני כותבת לך ילד אהוב שלי בהתרגשות של פעם ראשונה.
פעם ראשונה בשש וקצת שנים בהם אני אימא שלך.
שש וקצת שנים בהם למדתי הכי הרבה בחיים שלי. למדתי להכיל הריון, לכאוב לידה, ואת ההתרגשות שבעקבותיה. למדתי לא לישון ולגלות שיש בי כוחות. למדתי כמה אני דומה לאימא שלי. בכל. בקול. באיך שאני מדברת, הולכת או אוכלת. למדתי לדאוג, למדתי שלא הכול בחיים שלך תלוי בי ולמדתי גבולות. גבולות לעצמי. גבולות לך, והכי חשוב למדתי שיש ביכולתי לחולל שינוי.
זה קרה קצת לפני שחשבתי שזה לא יקרה יותר, והרבה אחרי שחוויתי התייחסויות מזוויעות ותוקפניות של מטפלות ואנשי צוות שטיפלו בך במערכות החינוך המגוונות(שנחשבות טובות…) בהן התחנכת.
אני רוצה לחשוב שזו רק התמימות שלי, היכולת שלי לתת אמון באנשים, או המסקנה המצמררת הפרטית שגיליתי במהלך שנות האימהות שלי אותך, והיא שכמה מנשות החינוך שטיפלו בך גור שלי יכולות להישלח כאן ועכשיו לשמש "קאסט" נבחר של אחד מהתאטראות המובילים בארצנו. ב"קאמרי "או ב"הבימה" כישרונות המשחק שלהם ינווטו למטרה מועילה, בניגוד להתנהלותם מול ילדים רכים ואימהות כנות שחושבות שכולם אמתיים וישרים כמוהן… כאלה שלמדו על בשרן שחיוכים של הצוות החינוכי בבוקר מסתיימים מהר מהצפוי ברגע בו דלת הגן נסגרת…
בחרתי לא לכתוב על החוויות השליליות והאלימות שחווית. את אלה לצערי אזכור עוד הרבה זמן ואספר לך אם תרצה. כל מה שאני יכולה לכתוב הוא שניסיתי. ניסיתי לדבר, ניסיתי להתקשר, ניסיתי לזעזע ולא הצלחתי. למדתי שאנשים רעים מחפים על אנשים רעים אחרים ושלצדק ולאמת אין אוזניים פנויות להקשבה.
הפעם אכתוב לך על מקרה שגרם לסגירת מעגל. סיטואציה שהעמידה לי מראה מול הפנים להראות לי אותי ואת השינוי שעברתי מהרגע בו נהייתי אימא שלך, לפני שש וקצת שנים.
זה התחיל בצלצול טלפון של אימא של חבר מהגן. היא סיפרה לי איך אותו חבר חזר מפורק מהגן ותיאר איך המטפלת התבטאה מולך ומולו בשעת משחק שלכם בגן. באיזה מילים היא בחרה להשתמש ואיך היא איימה כשלא הקשבתם לה.
והייתי מזועזעת.
וחזרתי אחורה בזמן. נתקפתי בתחושת החוסר אונים הזאת בגוף שהכרתי מכל המקרים הקודמים וניסיונות העבר הכושלים שלי.
ומעבר לזה שהצטערתי שלא שיתפת אותי, אתה שיודע להתבטא ולהסביר את עצמך הכי מדויק שאפשר, החלטתי שעכשיו אפעל ואחולל שינוי. ויהי מה.
אחרי מחשבה, התייעצות עם אבא ,עם דמות נוספת שאני סומכת עליה ושיקול דעת יציב (מה שלא קרה בפעמים הקודמות בהם הייתי מוצפת רגשית…) החלטתי לכתוב מכתב ממוקד וחריף ביותר. עם העתק למי שצריך.
והיום אותה אישה לא עובדת יותר במסגרת החינוך והיא לא תבוא אתך במגע גור אהוב שלי.
זה לא מובן מאליו. אתה תלמד את זה המון פעמים בחיים לצערי. הרבה פעמים חוסר הצדק והעוולות עולים סולמות, ואנשים שמתנהגים בניגוד לאמות המוסר מתקדמים בדרגות. סביר להניח שתיתקל בעתידך בדמויות שיפעלו בגסות ובהשפלה. ויותר מסביר שלא אהיה תמיד לצדך כשזה יקרה.
הפעם לשמחתי היה בצד השני מי שהקשיב. היה מי שהעז.
זה לא מובן מאליו, והפעם זה קרה אחרי שש וקצת שנים.
הפעם הצלחתי!
