ב- 6 באוקטובר 1973 אני עדיין לא נולדתי.
גם לא הייתי בתכנון.
אבא ואמא היו מאורסים.
הזמן:
יום כיפור, 14:00 בצהריים.
זמן הפסקה בתפילה – בין מוסף למנחה.
אמא ישבה בבית הוריה.
אבא היה בבית הכנסת.
פתאום נשמעה אזעקה.
בדיעבד הבינו שכבר בראש השנה היו סימנים מקדימים כי לא כל החיילים השתחררו הביתה לחג.
ובערב יום כיפור, אחרי תפילת כל נדרי, כשיצאו לכביש גהה, לטייל,
הכביש היה מלא מכוניות – מחזה לחלוטין לא שגרתי ביום כיפור.
נחזור ליום כיפור עצמו. 14:00. אזעקה.
תדהמה!
הבהלה היתה גדולה.
לא היו שידורי רדיו רציפים.
האנשים התחילו לצאת מהבתים ומבית הכנסת.
ואז בשתיים וכמה דקות היתה מהדורת חדשות.
במהדורה הודיעו שהמצרים חצו את התעלה ופלשו לסיני והסורים תקפו בצפון.
הקלטה של המהדורה ניתן למצוא באנטרנט.
מכיוון שהיא כוללת גם אזעקה, בחרתי לא לצרף אותה לכאן.
באותו הזמן החל גיוס של אנשים ישר מבית הכנסת, באמצע התפילה.
אבא שלי ושני אחיה של אמא שלי גויסו במוצאי החג.
אמא שלי, בת 18, מאורסת.
הארוס שלה ושני אחיה מגויסים.
התחושה היתה קשה.
הלחץ, החרדה, הדאגה.
הגיוס למילואים קטע אל לימודיו של אבא באוניברסיטה (לימודים שהושלמו לאחר מכן במלואם).
אמא באותה תקופה עבדה והמשיכה ב"שגרת החיים".
הפעם הראשונה ששמעו אות חיים מאבא ומאחיה של אמא היתה בשמחת תורה.
באותה תקופה לא בכל בית היה מכשיר טלפון.
אבא צלצל למישהו מהשכנים שהיה לו טלפון ואמר שהוא חי והכל בסדר.
השכן העביר את ההודעה למשפחות.
בתמונה – 23.10, ב"אפריקה", ליד פאיד.
אבא מאחורה, עם כובע מצחיה.
באותו הזמן אריק שרון כבר חצה לצד השני והארמיה השלישית כבר היתה מכותרת.
צה״ל כבש חלק ממצרים (את הגדה המערבית של סואץ והגיעו עד 101 קילומטר מקהיר).
אבא היה במשטרה צבאית שהיו מסופחים לחטיבה 500.
תפקידם היה ללוות שיירות של נשק ותחמושת.
תמונה נוספת מ 23.10 ב"אפריקה".
אבא מאחורי התמונה של סאדאת, בפרופיל, עם סיגריה.
על הג'יפ הם שמו תמונות של נאצר וסאדאת.
בחלקה השמאלי של התמונה רואים כתבים צבאיים שבאו לסקר את האירועים.
אבא היה מגויס סה"כ 4 חודשים וחצי.
חזר הביתה בחודש פברואר 74.
גויס שוב באפריל לחודש נוסף.
ב 01.08.74 (שנה לאחר האירוסין) אבא ואמא התחתנו.
בספטמבר 77 אבא קיבל דרגות קצונה ראשונות.
אבא השתחרר מהמילואים בשנת 2001 בדרגת רב סרן.
זה סיפור המלחמה מהצד שלנו.
מידע נוסף ומפורט על המלחמה תוכלו לראות בויקיפדיה, בלחיצה כאן