אנשים שצריך לשכוח- רותי לקס
הפצה דיגיטאלית- אינדיבוק 2014
מיכל ושירה גדלו במגזר הדתי לאומי. הן חברות ילדות החולקות זיכרונות נעורים וחוויה טראומתית לא רגילה כלל. היום הן נשים בוגרות וביניהן מפרידות 20 שנות ניתוק. בנקודת זמן מקרית לחלוטין בשדה תעופה בארץ זרה וללא תכנון החיים מפגישים אותן ועבור שירה זה סימן שהגיע הזמן לחדש את הקשר ביניהן להתמודד עם העבר הכואב ולנסות לרפא את הפצעים.
חלקו הראשון של הספר כתוב כחילופי מכתבים במייל בין שירה למיכל דרכם הקורא נחשף לחייהן בהווה של שירה ומיכל ולקשר שהיה ביניהן בעבר וכמובן גם לאירוע שגרם לנתק ביניהן.
המפגש המחודש מעמיד את שירה ומיכל על פרשת דרכים חדשה בה עליהן לקבל החלטה האם להמשיך את הקשר, לפתוח את הפצעים ולהתמודד עם העבר. לשירה יש רשימה, רשימת ‘האנשים שצריך לשכוח’ אבל האם באמת היא שכחה אותם? או שהם ממשיכים ללכת איתה וממשיכים להשפיע על חייה ? החברות החדשה, ההתמודדות עם העבר והעמידה מול "האנשים שצריך לשכוח" כל זה מסופר בחלקו השני של הספר.
העלילה עוסקת במערכות יחסים בין חברות, מערכות יחסים משפחתית, מערכות תמיכה, התמודדות עם העבר הכואב, האירוע הטראומטי ומה שנלווה אליו לאחר מכן. כל זאת מתואר מנקודת מבטן של שירה, מיכל המשפחות והחברים מן העבר.
הקריאה בספר מביאה את הקורא להבנה שאדם העובר אירוע טראומטי ולא חשוב אם צעיר הוא או מבוגר, אם הנפגע וסביבתו אינם מדברים על האירוע, אינם מזכירים או "שוכחים" את אלו שגרמו לפגיעה הם אינם נשכחים. הם ממשיכים ללוות את הנפגע ומוצאים להם בית בנשמתו וליבו. הם מופיעים דוקא ברגעים בהם רוצים לשכוח אותם וכל עוד לא טופל הפצע אין מנוח מהם. מיכל נוכחת לדעת שעד שלא תתמודד עם "רשימת "האנשים שצריך לשכוח" שלה הם לא יניחו לה ויהיה לה קשה להמשיך הלאה בחייה למרות שעברו מאז 20 שנה.
דרך הסיפור מנקודת מבטה של שירה ניתן להבין גם כי אי אפשר לנהל את חייו של האחר, להתערב ולרפא את הפצעים אם אין רצונו בכך.חשובה המעורבות ולא ההתערבות. לכל אדם חשוב להרגיש שייך ונאהב. לדעת שיש לו מעגלי תמיכה של משפחה וחברים שיעמדו לצידו בשעות הקשות ובעת צרה יתמכו ולא ישפטו ולעיתים זו כבר התחלה של עזרה וריפוי.
את הספר קראתי בפורמט דיגיטאלי. התחלת הקריאה היתה איטית והתלוותה לכך תחושה שצורת הכתיבה של מיילים בין שירה למיכל פוגמת ברצף הקריאה. ככל שהמשכתי לקרוא מצאתי את עצמי אומרת רק עוד פרק אחד וכך בשלוש שעות של קריאה רצופה סיימתי את הספר.
דבר שהפריע לי זו טעות הגהה שחזרה על עצמה בעלה של שירה הוא גיא. באותו פרק גיא פתאום מקבל שם אחר ומספר שורות לאחר מכן הוא חוזר להיות גיא.
אנחנו נוהגים לומר שהשתיקה לעיתים חזקה יותר ממילים. לאחר סיום הקריאה התחזקה בי ההבנה כי יש מקרים בהם יש לצעוק את המילים ולא לשתוק, אסור לשתוק כי הצעקה יותר חזקה מהשתיקה. אנשים שפגעו בנו אמנם צריך לשכוח אבל הלב ונפש אינם נותנים לשכוח כל עוד לא התמודדנו וריפאנו את מה שפגע בנו.
ממליצה לקרוא.
