איך אני מתחיל ליצור יש מאין? איך אני קורא לרוח היצירתיות שתתארח לרגע בביתי החמים והנעים, שתבוא ותנשוף את עולמה דרך פרקי אצבעותיי על המקלדת? יש פה מחשב טוב ואינטרנט, וגם עט נובע, טושים ודפים לבנים, רק שתבוא ותבטא את עצמה, במוזה שאני כה משתוקק אליה, בסילסולי משפטים, בשירה, בקווי מתאר, ברישום, במחזה שיכבוש את עולמי והעולם כולו, שלרגע אחד היא ואני נהפוך לאחד.
אין צורך לרדוף אחר היצירתיות, בדרך כלל היא נבהלת מהמעמד ובורחת, אין צורך לחפש, היא הרי קיימת תמיד, רק אם נקשיב בעדינות, נוכל לזהות אותה, את תנועתה בחלל ואת היופי שהיא מעניקה לעולם.
יצירתיות קיימת, תמיד, כמו אוויר היא קיימת במרחב עד כי אנו מקבלים אותה כמובנת מאליה, היא קיימת אצל סופר, אבל קיימת אצל האינסטלטור שפענח את הבעיה הטורדנית שלי בצנרת, מפה לשם, עם חשיבה קלה, התבוננות, קצת שיטוט באינטרנט הבנאדם אלתר פתרון אדיר לבעיה, האלתור היצירתי שלו הפך להיות פתרון קבע.
מאיפה היצירתיות באה?
למה? היא הלכה בכלל לאן שהוא?
יצירתיות לא הלכה, היא פה, נוכחת, היא ההשראה, היא הבעיה והיא הפתרון, היא המשחק והשעשוע, היא העולם שאנחנו חווים, היא סמויה מן העין, מתחבאת, בצניעותה, כמו חתול מפוחד מאחורי מקרר, פוחדת מכל השיפוטויות והפחדים, והעקרונות, מהנכון ולא נכון, היא פוחדת מהאינטרנט, מהווטסאפ, מהבלוטוס, מהפומפוזיות הטכנולוגית, שהם בעצמם יצירתיות פרי הגשמתה, פרדוקסלית שכזו, היצירתיות היא עדינה, נשמע קולה ממעמקים, פרס למוצא הישר.
מכשירי קשר:
אני רוצה לספק לכם מכשירי קשר שתוכלו לתקשר עם היצירתיות, תרגילים, שהם כמו משחק של מקל וכדור, לחתול מפוחד מאחורי מקרר, שעם קצת שעשוע הוא מקבל ביטחון, ובא לשחק עימך, חתול היצירתיות הזה אוהב רגשות.
כל סרט שאתם רואים מעורר רגש, ולא אחד, ארסנל נכבד של רגשות, אבל לא רק סרט גם כתבת עיתון, תחקיר טלוויזיה, סדרה קומית, מופע סטנדאפ, מופע ריקוד, קרקס, ליצן ברחוב, סתם פרסומת בטלויזיה.
חשבו רגע על שיר שאתם אוהבים, שיר כזה שמעורר אצלכם משהו, יש הרבה שירים כאלו, אבל לרגע אחד נסו לתת לשיר אחד מקום בתודעה בזמן שאתם קוראים את השורות הללו, למה אתם אוהבים אותו? אתם זוכרים? ברור שאתם זוכרים, השיר שאתם אוהבים, כל פעם שהוא מושמע ברדיו הוא מפתיע אתכם כמו צביטה קטנטנה בלב, מחבר אתכם לאיזה סיפור שלכם, אישי, שקרה בצמידות לכך שהשיר התנגן, השיר הזה נצמד בתודעתם לרגש פנימי כה עמוק, עד כדי כך שכל פעם שהוא מתנגן הוא מעורר לכם את אותה התחושה.
התרגיל שאני מציע הוא ללכת הפוך, להיכנס אל הרגשות, ודרכם להגיע אל היצירה המופשטת בתודעתם.
כתבו לי את התחושות שלכם, את הרגשות שלכם, כתבו לי אותם, ובלי לשים לב תבחינו שהם מגיעים עם בן לוויה נוסף, סיפור נפלא, מפורט להפליא.
ספרו לי על כעס, הווו כעס, איזה מכשיר קשר מעולה לסיפורים, כעס, ספרו לי על כעס אחרון שאתם זוכרים, שאני חושב על כעס ברגע זה ממש, אני חושב על הבירוקרטיה של מדינת ישראל, על כך שנפצעתי בתאונת אופנוע וקיבלתי תו נכה לרכב, ברגע שרכשתי רכב חדש, אני נאלץ להנפיק תו נכה חדש ולקשר אותו לרכב החדש, אפשר לעשות את זה דרך האינטרנט, פשוט, באמת, מהספה בבית, שתי דקות, ותוך 24 שעות הקישור לרכב החדש מבוצע, זה קורה דרך האפליקציה באתר של משרד התחבורה, אבל האפליקציה לא עובדת, חשבתי עניין של יום יומיים, אבל זה פשוט לא עובד, אחרי שלושה שבועות, ואחרי לא מעט קנסות שהוצמדו על חלון הרכב, פיניתי את הזמן להגיע למשרד התחבורה, קמתי מוקדם, מוקדם מאוד, בחושך, אני יודע שיש תורים אינספור במשרדים האלו אז אמרתי לעצמי אהיה חכם ואגיע חצי שעה לפני פתיחת דלתות, אתייצב כבר ב 6:30 בבוקר, כשהגעתי לשם חשכו עיניי, עוד אנשים חשבו חכם כמוני, הם כנראה הגיעו ב 6 בבוקר, כי עמדו שם בתור לפחות 80 אנשים. בשעה 7:00 נפתחו הדלתות ואני ושאר 130 האנשים נכנסנו למשרדים, אני לא צריך להזכיר לכם את המציאות האבסורדית של שירות ממשלתי, 5 קופות, רק אחת עובדת, ואין ספור בני אנוש מתוסכלים, עצבניים, רוטטים, משתגעים. 3 וחצי שעות המתנתי בתור הזה, וכל אותה עת כל מה ששודר במסכי הטלוויזיה על הקירות, זה פרסומות בלופ על כך שקיימת אופציה לא לעמוד בתור, ולהחליף תו נכה גם באינטרנט, אני זוכר את את הטקסט, את הלוגו, אני זוכר אחד לאחד את הכיוב שם במסכים, וכל מה שצורח לי בראש "אבל זה לא עובד, זה לא עובד, כוס אמא שלכם" ואז בשעה 10:30, 4 שעות של המתנה נכנסתי לקופה וביקשתי מהפקידה להעביר את תו הנכה לרכב החדש, ומה היא אומרת לי "חבל שהמתנת בתור אתה יכול לעשות את זה דרך האתר" רציתי להרוג אותה, אבל חייכתי בעצבנות "אבל האתר לא עובד הוא מקולקל כבר שבוע", "אז תלך לנציב תלונות הציבור ותדווח", "הנה אני מדווח לך" אני משיב לה, "לא, תצטרך לעמוד בתור שם" ואז היא מצביעה על תור של 25 איש, "תעמוד שם ותדווח על זה" עוד תור,רציתי לחנוק אותה, הסיפור עוד ממשיך… בקיצור סרט סרט.
רק חשבתי על רגש של כעס, ותראו איך הוא עורר אצלי את הסיפור הזה שיצא ברגע זה ממש, עם האנשים והדמויות, והתור, והדיאלוג ביני לבין הפקידה, אני זוכר את מסכי הפלזמה, אני זוכר את הפלורסנטים, רגש הכעס עורר אצלי סיפור, ובעיני הוא גם סיפור מצחיק אם אני אבחר להגיש אותו כך.
מה הכעס האחרון שלך?
ספרו לי על רגשות ותחושות, הם מגיעים עם סיפורים נפלאים שאפשר ללקק את האצבעות, כל כך עשירים, מסודרים בקומפוזיציה נהדרת בתודעתנו, גם אם הימים חלפו, והזכרון מעומעם, והשנים, וגם אם הסיפור לא אחד לאחד, זה לא משנה, היצירתיות לא מתחשבנת עם אמיתותם של פרטי הסיפור.
אז מתי הרגשתם חוסר אונים? מתי הרגשתם קנאה? בחבר? בבת זוג? בקולגה לעבודה? ספרו לי על זה, ספרו לעצמכם תשתפו את עצמכם במילים, במראות, במילים, בתחושות שזה מעורר אצלכם,
מתי הרגשתם כעס, עד כדי שרציתם להרוג בנאדם? ספרו את על הדף, תהרגו אותו על הדף, תחנקו אותו, תאמינו לי אף אחד לא ייפגע.
ומתי אהבתם? מתי נפתח לכם הלב? מתי נשבר הלב? איפה זה קרה? מי אכזב אתכם? מה גורם לכם לבכות? למי אתם מתגעגעים? ספרו לי תסכול עמוק, ספרו לי רצון להתאבד שהדברים לא מסתדרים, שהעולם הזה חרא, לא שיוויוני, וכולם פה מנייאקים, ספרו לי על המנייאקים האלה, ספרו לדף לעולם ולעצמכם את התחושות האלה, העניקו להם ביטוי בסיפורים, במילים, בתמונות בתנועת גוף.
ריפוי היצירתיות:
במילים מדודות אכתוב על הדבר הנפלא שיצירתיות עושה, היא כמו סייד אפקט, תופעת לוואי, היצירתיות מנקה, היא משחררת אותנו מהסיפורים ומהרגשות שנדבקו לתודעתנו הצפופה, היא מפנה מקום לחדש, אחרי שתכתבו סיפור כזה של כעס, אכזבה או לב שבור תראו פתאום שמשהו השתחרר, במיידי, לא מחר או מחרתיים, איך שתסיימו לכתוב את המילה האחרונה, תרגיש בהבדל, הרגש הזה שהכביד על המערכות, טוב או לא טוב זה לא משנה, שיפטויות לא קיימת במרחב, הרגש השתחרר ופינה את עצמו לחדש.
עשו זאת היום, עשו זאת עכשיו, ספרו לי על רגש אחד, תספרו לי למה השיר שהתנגן ברדיו עורר אצלכם משהו, למה? ספרו על זה, תראו שהרגש הוא עולם ומלואו, וכשהוא משתחרר גם הסיפור שהוצמד לו משתחרר, הסיפורים והרגשות כמו המוגלובין שמוביל את החמצן, הולכים יחד, אין צורך לפשפש בזיכרון, אולי רק לרגע, להיות נוכח עם הרגש, ולהבחין איך היציריות בעצמה מתגלה לנגד עינייך
כמו תפילה שנענתה.