ניצנה

"אם כך , מהי האידאה עבורי ? בעבור מה הייתי מוכן להיאבק ולא לשלם מחיר עוד מהיום שהגעתי לארץ ועד עכשיו? הרי לא רק מהגרמנים נמלטתי אז אלא גם מאותה חולשת דעת ששררה בדברהם ובהליכותיהם של זקני העדה שלנו, המתאספים לעת ערב בכיכר שלפני בית הכנסת בעירנו. הצורך למרוד בחולשה הזאת היה חזק יותר  מכל צורך אחר. וכשהגעתי לארץ חשבתי שרק פה אוכל להיות גבר אמיתי, גבר מלשון גיבור !

לבי מר עתה , שמא את אשר רציתי לא אגשים לבסוף. החיים היו אפוא חזקים ממני. אני ושאיפותיי נדחקנו לאיזו פינה שאין מוצא ממנה. פינה שבה המעשים חוזרים על עצמם כל העת. איזו בינוניות , חשבתי, והפעם החלטתי לספר על כך לרפאל, שתי כוסיות קוניאק גדושות היו מונחות אז על השולח בחדרי, חדרו של מנהל התחזוקה."

אביחי אורן לקח את התובנות העולות מתוך הספר הנ"ל ואת דמות הגבר הנגזר מהן והשליך על אופי החיים במדינת ישראל.

ואי אפשר לסיים ללא ציטוט ההקדמה של הפרופ' בת-שבע מרגלית שטרן – ראש התכנית ללימודי מיגדר ופמיניזם  במכון שכטר למדעי היהדות :

"היצירה שלפנינו, "ניצנה", מעלה תרומה חשובה לדיון העכשווי בנושאי מגדר. אחת הסוגיות המרכזיות בדיון זה היא הזיקה בין הפרט המצוי במערכת המשפחתית-אינטימית, לבין התקיימותו במרחב הציבורי. עלילת הרומן נפרשת על פני עשורים אחדים בתקופה המכוננת של החברה הישראלית: ימי הבראשית של  המדינה.

אולם, הפרט איננו נעדר מגדר. המדינה הצעירה גייסה את האזרח-הגבר לצרכיה הלאומיים ולאישה- העזר כנגדו הקצתה תפקידים לאומיים שהיו ייחודיים לה. בעוד שהאזרח- הגבר נהנה ממעמד רם במשפחתו ובסביבתו הקרובה, אשתו נעדרה הילה וסובבה במעגלי עשייה ביתיים ואפורים.  

ארגונה של המשפחה הישראלית בהשראת המדינה, ובחסות האידיאולוגיה שייצגה, יצרו ניכור ואי שוויון בין בניה לבנותיה. אולם, הרומן "ניצנה" מלמדנו, שגם לגבר לא היה מפלט, אף הוא היה שבוי בצורך למלא את המוטל עליו. וכך, על אף שהגבר נהנה ממעמד מיוחד בשנים אלה, בבגרותו ובזקנתו נאלץ להתמודד עם העובדה, שהערכים שעיצבו את חייו השתנו והתפוגגו והוא  נותר חשוף פגיע ומנוצל."