לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לילדיי משפט דיי מגוחך ״גם אמא היא בנאדם!״, בדרך כלל זה קורה אחרי שדחקו אותי לצד, לא התחשבו בי, דחפו אצבעות לתוך הטחינה לפני שהספקתי לטעום ממנה ועוד כאלו מקרים.
אמרה לי חברה ״אני אמא מספיק טובה, לא מדהימה, אבל בסדר״,
״את אמא מדהימה!״ אמרתי לה,
״כן, אבל אני עובדת קשה מאוד וכשאני מגיעה הביתה לא תמיד יש לי סבלנות בשביל הילדים ובטח אין לי סבלנות בשביל הכביסה והבישולים והכי אין לי סבלנות בשביל הריצפה!״
קודם כל שתדעו שלאף אחד אין סבלנות בשביל הריצפה, ואם יש בעולם עבודה סיזיפית שלא נגמרת הרי זאת הכביסה.
״גם דרך העבודה את נותנת את האמהות שבך. בשביל מי את עובדת, אם לא בשבילם, כדי לשלם על חוגים ועוד?!״
״אני עובדת בשביל עצמי.״ היא ענתה לי בכנות אמיצה, ״בשביל השפיות שלי, בשביל המקום שלי. רק בעבודה אני מרגישה הכי טוב שלי!״
במקלחת של הערב עברה לי המחשבה שהייתי פשוט צריכה לומר לה שזה בסדר, גם לאמא מותר להיות בנאדם…
