פורים הגיע השבוע וכולם מתחפשים, חלק מגשימים חלומות – מספיידר מן עד וונדר וומן, משוטרת סקסית עד רופא מדופלם, ממיני מאוס עד איש זאב, חלק יותר סולידיים, חובשים כובע או פאה, חלק אחר פשוט נשארים כמו שהם או שמא זו התחפושת הקבועה שלהם? שואלת את עצמי כל פעם מחדש, כמה מסכות אנחנו לובשים כל יום – בבית, בעבודה, עם חברים, הרי הילדים יעידו עלינו משהו אחד ובעבודה משהו אחר לגמרי. אז איפה המסיכה? ומי אנחנו באמת?
כתבתי פעם שלפעמים אני מרגישה "מתחזה" לרצה, (ולא רק בריצה, מכירות את the impostor syndrome? אבל זה לפוסט אחר). הבוקר התחפשתי לרצה בשטח. תחפושת שאני מאד אוהבת לאחרונה ומקווה שאם "לובשים" אותה מספיק פעמים היא כבר הופכת לעור שני ובלתי נפרד.
מתעוררים בשש בבוקר, יום רגיל אצלי…פחות אצל הילדים, בטח אחרי 3 ימי חופשה….אתגר לא פשוט, דלי עם מים קרים כבר מוכן, למקרה חירום. (לפחות עבור אחד מהם, השני קופץ מהמיטה רק למשמע תזוזה קלה בבית – בלי שמות, הם כבר יודעים על מי אני מדברת). בכל מקרה, משימה בוצעה בהצלחה, אפילו בלי דלי. כבר הישג משמעותי ודרך טובה להתחיל את היום.
שניהם רצים 5 ק"מ – בפעם הראשונה. התרגשות, מלא התרגשות באוויר. כל כך שמחה שהם מצטרפים. אחד מתאמן כבר כמה חודשים, הופך, לאט, אבל עם הרבה נחישות והתמדה למישהו אחר. אף פעם לא אהב לזוז, זה היה מיותר, יותר פשוט לשבת מול המחשב, לתכנת, לפתח, באמת שאין צורך לזוז. השני, פלפל חריף שמהרגע שלמד לעמוד והתחיל לרוץ, לא הבין מה הקטע של ללכת. או יושבים או רצים…אין באמצע, ורצוי עם כדורסל ביד. מצד שני, לא התאמן בריצה אף פעם. חששות מכל עבר. איך יהיה להם? ייהנו? יאהבו? יהיה להם קשה?
תמונות, הנחיות אחרונות שלי, חיבוקים ונשיקות ומקצה 14 ק"מ יוצא לדרך. היה חם (שוב), מסלול מפתיע, ציפיתי לשביל לבן רגוע, וקיבלתי עליות, חולות, עוד קצת עליות, לא מעט שאריות בוץ מהגשמים האחרונים, עוד קצת עליות וכמה ירידות שלא יהיה משעמם. הנוף מדהים, הכל ירוק, שאריות אדום (בכל זאת דרום אדום), רק לזכור ליהנות מכל צעד.
המחשבות נודדות לגמדים – איך הולך להם? לא חם מדי? שותים מספיק? נהנים מספיק? דיברנו לא מעט על תוצאות, הרי אי אפשר להסתכל רק על היעד (5 ק"מ), חשוב גם בכמה זמן עושים? באמת ? חשוב? למה? הרי בואו נודה, אף אחד מאתנו לא יהיה היילה גברסילאסי (אחד מגדולי הרצים למרחקים ארוכים בכל הזמנים). אז מול מי אנחנו מתמודדים? קודם כל מול עצמינו. כל שניה שיורדת בקילומטר, כל דקה נוספת שהצלחנו לרוץ, זה הישג. ולא רלוונטי מה מישהו אחר עשה. ההתחלה שלו שונה, הכושר שלו שונה, היכולת שלו שונה. קשה להבין ולהכיל את העובדה שבסופו של דבר, התחרות היא בינינו לבין עצמינו. כמו בכל תחום אחר. לפעמים נחמד להתחרות מול אחרים כדי לשפר עוד את עצמינו, אבל זו לא התחרות האמתית. עם כל המחשבות רצתי וחיכיתי לראות את הגמדים בקו הסיום.
300 מטר לפני סיום הטלפון מצלצל ואני עונה עם דופק בזון 4 (ולא בגלל הריצה), "הכל בסדר? מה קרה? אני שואגת לתוך הטלפון, אמא, איפה את? אני רוצה לרוץ איתך לסוף….ושניה אחרי אני רואה את הגמדון, רץ לכיווני, כולו חיוכים, כאילו לא סיים 5 ק"מ לפני כמה דקות. סיימנו יחד, שלושתנו, עם חיבוק ענק וחיוכים מרוחים על הפנים.
בנימה אישית, ישירות לגמדים שלי – אתם מטריפים, מגניבים, עם יכולות אין סופיות, פיזיות ונפשיות. אתם צומחים להיות אנשים מדהימים, עם לב ענק ושכל ישר, אוהבת אתכם הכי ושמחה שהדבקתי אתכם בחיידק הריצה ומצפה כבר למרוץ הבא.
עוד 14 קמ בדרך ל33 בסובב, עוד כמה מאות ק"מ יעברו בנעליים שלי עד אז, אבל הבוקר היה אחר. היה בוקר שייזכר (ולא רק בגלל תמונות מהממות), היה מרוץ כיפי, מאורגן היטב (כל הכבוד למארגנים), עם קבוצה מדהימה, עוטפת ומחבקת. orna altman הצלחת שוב (ולא…הכוונה היא לא לזה שחטפת מקום ראשון כשלא התכוונת לרוץ בכלל….)
#לאן_את_רצה_TantiRoza
