סבל או הנאה
בפרק הראשון של ספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" כתב הסופר היפני הרוקי מורקמי: "הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל נתון לבחירתך – אם, למשל, אתה רץ וחושב 'אוי קשה לי, אני לא יכול יותר', זה שקשה לך היא עובדה בלתי נמנעת, אבל ה'לא יכול יותר' תלוי בסופו של דבר בסיבולת שלך. אני חושב שהמשפט הזה מסכם בפשטות ובתמציתיות את החלק החשוב ביותר במהותו של מרוץ המרתון".
לא רצתי מרתון, רק חצי, ואני עדיין לא מאמינה שכתבתי את זה הרגע. לפני חצי שנה כשהגיע הוואטס אפ מאורנה עם השאלה "חצי מרתון העגורים ב24.11, מי מצטרף?" ועניתי בלי לחשוב "אני" (ברור שאם הייתי חושבת שניה …לא הייתי כותבת "אני"), לא באמת חשבתי שזה הגיוני. לא הגיוני לקחת מישהי שרק התחילה לרוץ לפני חודש ולקחת אותה לחצי ….נראה אותה אורנה ….קבלי אתגר …והיא קיבלה, ולא רק אחד…
סיפור קצר….חלקו כבר ידוע לכם (לפחות למי שעקב אחרי הבלוג שמתאר את הדרך שלי לחצי). אני מאד אוהבת ספורט, ממש אוהבת. כבר מגיל קטן אני די מכורה, מכירה את כל הכדורגלנים הכי טובים (אבל באמת טובים…אני מדברת על מונדיאלים שנות ה-80 וה-90), הליגות הטובות, טניס, כדורסל (לקום באמצע הלילה לראות NBA), אתלטיקה …מה לא. רק…מהכורסה, ברור מהכורסה. התזוזה היחידה היא למקרר להביא עוד משהו לנשנש תוך כדי צפייה במשחק. נכון, כשהייתי ילדה, אי שם ברומניה, שיחקתי כדוריד, אפילו הייתי טובה, אהבתי מאד את המשחק, אבל אז עליתי לארץ, וכאן…איך אומר זאת…כשאמרתי שאני משחקת כדוריד, אמרו לי …מה זה???? תעברי לכדורסל, את גבוהה. ולא….לא שיחקתי כדורסל. עצבן אותי שבגלל שאני גבוהה אני "צריכה" לשחק כדורסל. כך יצא שאחרי הצבא עברתי לספורט הלאומי – בהונות על השלט ופתיחת/סגירת מקרר. כל התירוצים בעולם היו לטובתי, עבודה, הריון, אין זמן, אין שיעורים בשעה מאוחרת בחדר כושר ואם יש הם לא השיעורים הנכונים. כך הגעתי לגיל 40~ ונמאס לי להיות פדלאה….התחלתי ללכת, הליכות לבד, בלי חלומות לרוץ, רק קצת לזוז. 3 פעמים בשבוע זזתי. ואז התחלתי קצת לרוץ, תוך כדי הליכה. 100-200 מטרים….לא הבנתי עדיין את המוזרים שרצים למרחקים. מעולם לא רצתי יותר מ2 ק"מ, וגם זה היה בבית הספר או באימוני כדוריד. גם שם המיקוד היה בעיקר על ריצות קצרות ומהירות, לא ארוכות. 5 ק"מ נראו לי מרחק אין סופי ובלתי הגיוני לרוץ. מפה לשם….רצתי 5 ואז 10 ואז שברתי את הרגל, הגיע הזמן בגיל 42 לשבור משהו בפעם הראשונה….רק על זה מגיע לי גביע. בחודש מרץ אחרון הצטרפתי לקבוצה של אורנה ומאז ….לא מעט קילומטרים מאחוריי.
חודשים רבים של אימונים, כל שבוע, שבתות בהן מתעוררים לפנות יום, הרבה לפנות יום, כדי לרוץ ריצות נפח, למדתי שפה חדשה (עם כל מני מילים מוזרות קצת), ויטמינים, אוכל חדש (הרבה פטרוזיליה כלולה), ואז פציעה קלה ….שין ספלינט (אמרתי כבר מילים מוזרות), הורדת עומסים (מה זה הורדה….כמעט לאפס עומס, ועשן יוצא מהאוזניים ….אני לא רצה…שבוע???? שלם??? לפני החצי??? אולי הגוף ישכח לרוץ? איך אני אעשה את זה? אין סיכוי. בעיקר …אין סיכוי. אבל…כמו שאני מכירה את עצמי, כשיש מטרה….אם יצאתי לדרך, גם על ארבע, אני אסיים. מורקמי אמר שהכאב הוא בלתי נמנע, ולא רק הכאב הפיזי, זה גם כאב נפשי, אכזבות בדרך, הרבה שאלות להתמודד איתן, ואין ספק שזה ממכר.
המכורים החדשים….הם מתחרים בכל מירוץ, רצים כמעט כל יום, בוקר או ערב, בטענה שזה עושה להם טוב, אושר שלא מוצאים בשום מקום אחר. אולי אני עוד לא שם לגמרי, אבל בהחלט בדרך.
כך התייצבתי אתמול בבוקר בקו הזינוק, יחד עם הרבה מכורים וחברים טובים מקבוצת הריצה. 21.1 ק"מ לפניי. השין שלי ואני. התאמנו צבעים כרגיל (הלכנו על כחול הפעם), מוכנים או לא…יוצאים לדרך. עידוד והפתעות שחיכו לי בדרך (הילדים וחברה טובה שבאו עם פונפונים לעודד והרימו מוראל לכולם, אך בעיקר לי – אוהבת אתכם המון). מסלול מעגלי, 2 הקפות של 10.5 ק"מ, נוף מדהים…מה עוד צריך לריצה?
הקפה ראשונה הייתה בסדר גמור, לא חשבתי שיהיו לי בעיות בשלב זה, החשש היה מק"מ 17-18 ומעלה. בסיום ההקפה הראשונה ראיתי את המעודדים שקפצו עליי בנשיקות וחיבוקים, מלאו לי מצברים והמשכתי הלאה. התחיל להיות חם, ואחרי כ16 ק"מ (מוקדם ממה שחשבתי), התחיל להיות קשה. הכאב ברגל התגבר, אבל לא מוותרים, שותים מים וממשיכים הלאה. ק"מ 19 …השרירים כואבים, הרגל כבר לא ברשותי, יש לה רצונות משלה והם לא ממש תואמים את התוכניות שלי, כמעט ולא זזה. עכשיו בואו נפתח את זה רגע…בהכנות ההנחיות הן לשמור כוחות, לרוץ בזון 3-4 עד ק"מ 19 ואז לתת ספרינט עד הסוף. ברצינות? כי באמת יש כוחות אחרי 19 ק"מ לספרינט? איזה ספרינט? בקושי זחילה וגם זה בזון 4. היה קשה, הסוף היה מאד קשה, היה כבר חם והרגל לא הקשיבה, אבל אין כזה דבר לוותר, קילומטר לפני הסוף חברים מהקבוצה כבר חיכו לריצה יחד לסוף, וכמה מאות מטרים לפני הבן הקטן שלי חיכה לי עם הפונפונים וליווה אותי לסוף. עם כל הכאב ….זה היה סוף מושלם מבחינתי
תזכורת לעצמי….מה שחשוב לזכור הוא שהיעד עצמו הוא קצה הקרחון. יש לו חשיבות כי רואים אותו, אבל העיקר לא בו, אלא חבוי. החודשים והשנים שקדמו לריצה עצמה הם החשובים. תקופת האימונים הארוכה והתהליך שכל אחד עובר ….גם פיית וגם נפשית.
הבוקר התעוררתי עם שתי תחושות עיקריות: כאבי שרירים ברגליים ותחושת ריקנות. מה עכשיו? מה היעד הבא? ו….לא להגיד לי לנוח, ברומניה נחים בקבר …ואני כבר קצת מכורה וצריכה יעד חדש
#לאן_את_רצה_TantiRoza
