הקמעות השומרים על התינוקת
לילית אשת השטן ועגלה בככר המרכזית.
מעגלים מעגלים סביב הכיכר המרכזית. השמש מלטפת ברכות את העגלה, אני עטויה שכבות של בגדים, הקור לא מרפה.
נשים עם תינוקות וילדים נהנים מהקיץ, ואני במעיל חורף וצעיף – הקור מקצות האצבעות עד קודקוד, לא מרפה מכרסם לאט.
סיבוב עוד סיבוב ועוד סיבוב.
יושבת על הספסל, בוכה.
שומעת צילצולים של טלפונים, מוזיקת המזרקה מנגנת מילמולים, צחוק ילדים, ואצלי בראש קול אחד בודד, חורק כמו גיר על הלוח, כמו כסא נגרר לאורך זמן. רוצה להכניס יד עד הקישקע כדי לגרד משם הכל. להקיא.
בין ערביים הקולות שקטו, יחד עם השמש שנרדמה לאט.
השקט מהעגלה העיר אותי, מי שם שוכב כל כך שקט, אוכל וישן?
כבר שבועיים בכותנת פסים וצעיף על הצוואר.
ילדתי.
הייתי בטוחה שהעולם יעצר מלכת, שאהיה המאושרת באדם.
חיכיתי שנים לרגע הזה ואני לא מפסיקה לבכות.
מי אתה? איך הגעת לכאן?
אני מצטערת בשבילך כי אני לא רוצה להיות.
השקט מכרסם לאט. העגלה מסתובבת במעגלים. החושך ממשיך. הספסל התחלף בקשישים.
איפה אני ?
שעון החול אוזל והזמן רק נוזל.
בוקר. בוהה בקיר יום חדש.
שוב לבד, וכולם מסביבי. העגלה מסתובבת בככר המרכזית.
הסיפור הוא סיפור אמיתי. סיפורה של אישה שהגיעה אליי להדרכה לפני מספר שנים והכל היה נהדר – אהבה גדולה בין בני הזוג, כמיהה לילד שמגיע, אמונה גדולה בגוף, התכווננות טוטלית לרגע האמיתי.
הכתובת לא הייתה על הקיר, היא נכתבה רק לאחר הלידה.
בקורסים לקראת לידה שהעברתי לקבוצות הייתי נפגשת עם זוגות שלושה חודשים לאחר הלידה.
אכן, אצל רובם היתה ציפיה גדולה לשמוע על המעבר להורות, על התקופה הראשונה, המפגש הזוגי לאחר הלידה, על החזרה לעבודה, ההתאהבות בתינוק, על חווית הלידה. אף אחד לא רוצה לספר שדברים השתבשו.
גם כשאני מדברת על האתגר העצום של פוסט לידה בקורסים, אני יודעת שלזוגות קשה לשמוע את זה, כי ברגעים הסטריליים שהם נמצאים לא ניתן להבין זאת במאה אחוז.
לכן אני חוזרת על זה ואומרת שיש שינויים הורמונלים, שהם קורים ביום השלישי, רמת האנדורפינים יורדת ואיתה העייפות עולה, יש נפילת מתח, הבנה של ׳וואו, משהו קרה כאן ואני הייתי או לא ואולי כמו ארוע חוץ גופי שלא ממש קשור אליי׳.
אני חוזרת ומדגישה שחשוב לקבל עזרה ותמיכה. לא להתבייש לבקש.
אנחנו גדולות מהחיים בלידה, אך החיים אחריה לעיתים גדולים עלינו, עד ההסתגלות.
לא בכדי הסבתות שלנו עוד זוכרות ובחברות קהילתיות מסורתיות עד היום לא עוזבים יולדת 40 יום לאחר לידה – משקים, מאכילים, דואגים ועוטפים כדי שהשדים לא יבואו.
השדים הם המחשבות. לילית, אשתו של השטן, חיפשה נפשות פצועות. נפש פצועה היא הנפש שהייתה מועדת לפורענות. וכשנמצאה, נפש היולדת רק התכסתה בהרבה שכבות מהבושה. מילים כמו ׳די מספיק, ילדת. התינוק מושלם, תפסיקי ליילל, תחייכי׳ אינן עוזרות, אלא להיפך, הן גורמות לאישה להשתבלל עוד קצת ועוד קצת ועוד.
הפער בין התחושות של היולדת לבין מה שהסביבה אומרת הוא פער שקשה להכיל.
יש דיכדוך ומדברים עליו, גם אם קשה להבין אותו, כי הוא מגיע יחד עם ההורות ועייפות גדולה, הוא חולף בשבוע הראשון. אבל כשהוא מסרב לעזוב, כשההתנהגות ממשיכה להתנהגויות קיצוניות יותר כגון אי שקט, מחשבות, ריחוק, הימנעות, חרדה, או אם ידוע על ארועים קודמים של דכאון או צורך בטיפול תרופתי חשוב ליידע את הצוות המטפל ולדעת שלידה היא טריגר להתפרצות פצעי הנפש. ואפשר לדבר על זה, נשים יקרות.
צריך לדבר ואפשר לעזור .