האיש במרכז המבקרים לבש מדים של אנשים שעובדים במרכזי מבקרים. בגדי חאקי מכופתרים, כובע חאקי על ראשו ומשקפי ראיה על החוטם. הוא התעלם מאיתנו לחלוטין, עד שלבסוף ניגשתי אליו לברר מה אפשר לעשות בפארק ולהיכן הוא ממליץ לנו לטייל.
בחוסר חשק מוחלט הוא לקח את מפת הפארק וסימן בכמה עיגולים מקומות מומלצים למשפחות. במבטא סקוטי כבד תיאר את אחד משבילי הטיול על החוף, תוך כדי שסימן כוכבית שחורה ומודגשת באיזור אחר והוסיף ביבושת: "ומה שעשוי לעניין אותכם, או שלא עשוי לעניין אותכם, הוא שכאן בדיוק מונחת גופה ענקית ומסריחה של לוויתן שמסר נשמתו לבורא לפני כמה ימים".
פערתי פה גדול, ואז שמעתי מאחורי קול מצייץ "אמא, מה זה גופה?". עוד בטרם הספקתי לסמן לבחור, שפניו אורו בלהבה מחודשת, הקטנה כבר קיבלה הסבר ממצה וציורי. האיש אף הגדיל לעשות וסימן לנו איך נגיע אל הגופה בדרך הקצרה ביותר. בצאתנו החוצה הדהדו מילותיו המחויכות "אל תדאגי! לא תפספסו! אתם תריחו אותו הרבה לפני שתראו אותו!"
לא עזרו נסיונות המחאה שלי. כשהגענו לאוטו, הקטנה הודיעה לכולם בהחלטיות שהולכים לחפש גופה של ליוויתן. בעיניים נוצצות ובורקות הסבירה לאחותה הגדולה מה זה גופה ולא השמיטה שום פרט. לא אהבתי את כל העניין, אבל חוץ ממני נראה היה שכולם נכונו להרפתקה.
השביל בדרך לגופה היה מפתיע ביופיו. חצינו יער גשם עמוס לעייפה בעצי ארז עצומים, שרכים ומטפסים. סנאים טיילו בחדווה על גזעי העצים ונשרים לבני ראש עמדו על קצותיהם של הענפים הגבוהים ביותר. ראינו רכיכות בגודל של לחמניות ובצבעים בוהקים, ונחש אחד מפוספס, שמראהו חידד את מחשבותי על סוף הטיול. שתי ילדות מקיאות מגועל ותינוק שנדבק מזיהום של גופות ליוויתנים לא היה סיום מלבב ליום הארוך הזה. ניסיתי בכל כוחי להטות את המסלול לכיוונים אחרים או, טוב מכך, לסיים אותו ולחזור לאוטו. פה ושם שרבבתי אוקיי, הבנו את הרעיון וכאלה.. מילותיי זכו להתעלמות גורפת. לא הופתעתי כלל כשגשם טרופי החל לרדת וכיסה את לחיי. שערותיי דבקו לראשי וביניהן בצבצו שאריות קורי עכביש, ומין פריחה ירקרקה ודביקה שנשרה עלי מהעצים שפלי הצמרת.
חשבתי שהנה הגיע הזדמנות יקרה מפז לחזלש את העניין. אולי נחזור? הצעתי. ארבעה פנים זעופים הביטו בי בשקט. המשכנו.
מרחוק ניתן היה להבחין בגרם מדרגות עצום בתפארתו, המוליך אותנו הישר אל החוף. מאות של מדרגות, איך נחזור את כל זה? החלטתי למנף את העניין." אולי לא כדאי לרדת?" שתיקה. "מה יקרה אם נחליק?", פניתי אל הפאן ההיסטרי בחבורה. היא בכלל לא התייחסה. חדורת מטרה לראות ליוויתן מת ומסריח ששוכב על חוף הים.נאנחתי.
רוח פרצים קידמה אותנו על החוף עוצר הנשימה. חול אפרפר וגס דבק לפנינו, נכנס לעינינו ולאוזנינו. הגשם המשיך בשלו. מרטיב כל חלקה טובה. חשבתי שהנה זה זמן נפלא לסוב על עקבינו. "יאללה, חוזרים!". התעלמות מוחלטת. הבנות אספו צדפים מרהיבים, הבעל קיפץ בינות הסלעים כאיילה, ואילו אני, בניצני שפשפת בירכיי, דלקת באוזני ורטובה עד לשד עצמותיי. נסחבת מאחור. אין שום ריח של ליוויתן, גם לא גופה באופק. בעוד אני פוסעת ומחפשת דרך מילוט, רגלי טבלה במי המלח האצתיים של האוקיינוס השקט והקר. ברגע אחד המים חדרו את הנעל, לתוך הגרב והחלו להשמיע קולות מטופשים בכל פסיעה.
"די!! מסתובבים הביתה!" קראתי בקול ובפנים אדומות. "באמת! תראו את הקטן. מסכן". כולנו הבטנו בפעוט שבמנשא. "גה גו גי", אמר בחיוך מאוזן לאוזן. "עכשיו הוא צוחק. אבל עוד רגע יבכה מרעב. די רחוק מדי הליוויתן הזה. קדימה. לאוטו!"
בעלי ניסה למחות אבל סימנתי בעיני שזה פשוט חוסר אחריות לקחת שתי קטנות ועולל לראות חיה ענקית שמתה לפני כמה ימים. מלאה זבובים ומחלות, מסריחה ומפיצה חיידקים לכל עבר. כל זאת סימנתי בעיני, והוא הבין שאין פה שום מקום לויכוח.
בנסיעה חזרה נאלצתי לשמוע איך הכל קרה באשמתי, ושהרסתי לכולם את חווית גילוי גופת הליוויתן, וכשהתחלתי להרגיש קצת אשמה דב שחור חצה את הכביש ממש לידינו. ממש מולנו. וואו!!! איזו הצלה…