יצאתי לרוץ ומהמטר הראשון משהו הציק לי בנעל, ניסיתי להתעלם ולהמשיך לרוץ אבל אחרי כמה מטרים היתי חייבת לעצור. גיליתי אבן פצפונת שנתקעה בין הגרב לנעל, אין סיכוי שהיא הבעיה, אבל הוצאתי אותה והמשכתי בריצה.
איזה קטע…היא היתה הבעיה.
יש עוד קילומטרים לפני… מה עושים ? חושבים…
אז א', מסקנה מתבקשת – יש בהחלט מצב שאני נסיכה (האבן היתה קטנה בהרבה מאפון …).
ב', מסתבר ש'גרגר' קטן ושולי יכול להציק ולהפריע כמו גדול.
התחלתי לחשוב על כל הדברים הקטנטנים והכל כך מפריעים בחיים.
פפפפ… כמה דברים כאלו יש …
כאב פועם ברקה הימנית, ערמות כביסה לא מקופלת, מסמכים לתיוק, חור קטן בקיר ממסמר שנפל, מגירה שלא נסגרת בדיוק, יתוש בחדר, סדין ש'ברח', פקקים, ענייני ביורוקרטיה, טלפון מהמורה, שודדי אנרגיה, אנשים מבאסים…
(תרגישו חופשי להתאים לעצמכם את הרשימה…)
מה עושים עם 'הגרגרים' האלו ?
אפשר (לנסות) להתעלם ולקוות שזה יחלוף (עם הכביסה זה פחות יעיל, אבל עובד פה ושם במקרים אחרים).
אופציה נוספת – להתרגל ואז זה מפסיק להפריע… הבעיה היא שאנחנו מתרגלים כל כך מהר ובקלות וכמעט תמיד זה כרוך בהנמכה של הסטנדרטים שלנו, כך שלא באמת התקדמנו…
אופציה שלישית – פשוט "לסלק את האבן"… בחיים קוראים לזה פעולות, אחריות, לקיחת יוזמה, התרחקות מציניות ואנשים שעושים רע, יצירת סביבה אנושית מיטיבה, בחירת מחשבות מקדמות, אופטימיות…
נשמע מסובך ? ממש לא…
תחשבו שזה פשוט כמו להוציא אבן מהנעל…
