אתמול עמדתי לפני קהל גדול ונפלא באזכרה, בגן זכרון, במושב שלנו, ואמרתי שלפני עשר שנים בדיוק עמדתי באותה שעה בבית קברות בבארותים, מול שני ארונות שחורים שבתוכם לטם ודקל שלי שמכניסים לאדמה. הרגשתי חלולה, חסרת דם, חסרת זהות. כל מה שאהבתי, כל מה שהאמנתי בו, כל מה שרציתי, נבלע בתוך שני הבורות השחורים. מהרגע בו הודיעו לי על התאונה באוטובוס ההסעה, ועד הרגע בו ישבתי מול פרופ' היס באבו כביר ולקחו ממני דם כדי לוודא סופית שהבנות שלי הן הבנות שלי, עברו כמה שעות. שעות בהן לא ידעתי איפה הן. שעות בהן אריק נסע וחיפש באזור התאונה, בבתי החולים, בכל מקום אפשרי. שעות בהן אני ישבתי בבית עם טלפון שמיטלטל בין תקווה לזוועה, מתחננת בפני פקידות ואחיות שיבדקו שוב ברשימות. שיבדקו לאן נעלמו לי הילדות. שתיהן! שתיהן, צרחתי! איך אפשר ששתיהן ייעלמו? תמצאו אותן, בבקשה תמצאו לי אותן! ואנשים מתחילים לחלחל לי הביתה, ועיתונאים מתחילים לפזר שמועות, וליבי מפזר תפילות, תחינות, יללות. בבקשה תחזירו לי את הילדות שלי. תמצאו אותם כבר איפשהו, בבית חולים, בפרדסים בחניאל, בצומת בכפר יונה, אפילו בחדר ניתוח! צרחתי בטלפון, בחדר ניתוח תבדקו! אני רוצה בחדר ניתוח! רק לא. רק לא. רק לא לחשוב שלא. והזמן עובר והשעות עוברות והלב ממשיך לצרוח אבל בצד השני של קוו הטלפון דממה. הזמן נספג לתוך דממה. אריק חוזר לאזור התאונה. שוטרים עוצרים אותו. והוא אומר יש לי פה שתי ילדות תנו לי לעבור, והם אומרים הן כבר לא פה, הן באבו כביר. ובימים האלה ששלושת הנערים החטופים לא חזרו ולא נראו ולא נשמע קולם, אני חזרתי לשם, לשעות האלה אז, שזעקתי לשמיים אל תיקח לי אותן. בבקשה תחזיר לי עכשיו את הילדות שלי. שלי. שלי שילדתי. שלי שהנקתי שגידלתי שעטפתי ששמרתי שהייתי, שהייתי, אני אומרת לך הייתי, איך לא? איך אני לא שם עכשיו? איתן? איתן עם הבלהה, איתן עם הדם שאוזל, עם הקריאה הזאת שהכרתי, מעשר שנים של קריאות "אמא!" בבוקר בצהרים בערב בלילה "אמא!" אמא, הן קוראות לי, אני שומעת את הקול הזה ואני לא לידו יותר. אני לא איתן. אני לא שומרת יותר. אני לא יכולה לשמור עליכן יותר, בנות שלי. אני לא יכולה להיות האמא שרציתי, שרציתן, שאני צריכה. ונגמרת האזכרה, ונגמרו וימשיכו שנים של תופת ויסורים, של געגועים שחורכים את הנפש, של מאמץ להמשיך, להמשיך, להמשיך לשמוע את משי ומיתר קוראים לי "אמא" ולענות. לענות "אמא כאן, אמא אתכם. אמא שומרת. כמה שהיא יכולה היא שומרת." חוזרת הביתה מהאזכרה, מהחיבוקים, מהילדים והמבוגרים והפרחים והלבבות שמילאו את גן הזכרון ואת הלב שלי הפצוע, יושבת במטבח ושומעת שמצאו אותם מתים. את שלושת הנערים. שלושה נערים שכבר לא יקראו "אמא" יותר, שהאמהות שלהם ימשיכו בהזיותיהן, בחלומותיהן, בתפילותיהן, לשמוע את אותם קולות שימשיכו לזעוק לה בלב "אמא, תשמרי עליי!". ואני רוצה לקום פתאום מהכסא במטבח, לקום ולרוץ בחזרה לגן זכרון, לילדים שמילאו אותו קודם, ולהגיד להם איזה כיף שיש לנו אותם. איזה כיף לשמוע אותם קוראים, אמא. אמא בואי. אמא די. אמא תקני לי. אמא תנקי לי. אמא, זוזי. אמא, מה את דואגת? מה נבהלת, אמא? אנחנו פה, תירגעי, אוף. לא יקרה לנו כלום, אמא. אנחנו בסדר. אנחנו חיים.
טכסט שמיתר, בן תשע, הקריא אתמול באזכרה:
שלום, אני מיתר. אח של לטם דקל ומשי. נולדתי 11 חודשים אחרי שהן נהרגו. אני מנסה לשתף את החברים שלי ברגשות שלי אבל זה לא עוזר. אני מנסה לחשוב כאילו הכרתי אותן. מנסה לדמיין את עצמי איתן. כאילו אנחנו משפחה. אבל זה לא מצליח. נשאר לי חור גדול בלב. שאני מנסה למלא אותו אבל לא מצליח. עשיתי עבודה שקראתי לה הסולם. לקחתי מלא מנקי מקטרות. כמעט חבילה שלמה. חיברתי אותם ביחד ועשיתי מזה סולם. זה סולם שאפשר כאילו לעלות עליו כדי לפגוש מישהו שאתה רוצה לפגוש ולא יכול. לעלות זה קל ולרדת זה קשה. כי כשאתה עולה אתה עולה בשמחה כי אתה יודע שתהיה ביחד עם מישהו שאתה רוצה לפגוש. אבל בשביל לרדת אתה צריך להיפרד ממנו ואתה יורד לבד, בלי אף אחד שעוזר לך. הראיתי את זה לחברים שלי ודיברנו על מי כל אחד היה רוצה לפגוש אם היה כזה סולם. כמעט לכל אחד יש מישהו שמת והוא רוצה לפגוש. אני מרגיש שבבי"ס המורים לא מבינים אותי. אף אחד לא מקשיב. כל דבר הם גורמים לזה שיהיה קשור ללימודים. יש דברים אחרים כמו החיים. צריך ללמד בבי"ס איך לשמור על החיים ולהגן על הנשמה שלך.