כשלושה שבועות לפני הלידה אושפזתי בגלל צירים מוקדמים, וכמה ימים אחרי השתחררתי ויום אחרי עברנו לעיר אחרת, להיות קרובים למשפחה שיוכלו לעזור לנו. אכן בפריקת הבית כל המשפחה התגייסה שישי שבת ובאו לעזור ולפרוק כי אני הייתי בחודש תשיעי קצת פחות יעילה. בינתיים עד הלידה העברתי את הזמן בהסתובבות במקום מגורי החדש, קריאה בספרים וסידור הבית-בקיצור קיננתי כמו שכתוב בספרים. לא באמת הקדשתי זמן לשאלות כמו: האם אני אניק? האם רק בקבוק? האם אשאר בבית עם הילד ליותר זמן מהמקובל בחוק ואם כן לכמה זמן? והאם באמת אני מוכנה נפשית?
אבל כאמור כל השאלות האלו היו צריכות מענה כשהחמוד הגיע לעולם. אחרי צירים כואבים וצרחות של "תתנו לי אפידורל -ועכשיו!" הבחור הגיע לעולם והפך אותנו להורים. עשו לי בערך 10 תפרים בכל מיני אזורים שגרמו לי בשבועיים שלאחר מכן כאבי תופת.
כל הזמן התלוננתי על כאבים אבל מסביב אמרו לי שככה זה וזה עובר. אחרי 3 שבועות כבר לא יכולתי. רצתי מהר לרופא שאמר שיש לי זיהום וצריך אנטיביוטיקה. אז זו אחת הפעמים שלא הייתי צריכה להקשיב לקולות שאמרו "ככה זה אצל כולן, תפסיקי להתפנק". מסתבר שלא התפנקתי…באמת שסבלתי. אבל לא נעים לך להתלונן כאשר "כולן עוברות את זה" אז את סובלת את הכאבים עד כמה שאפשר ומחזיקה הכל בפנים.
אחר כך מגיע שלב ההנקה…החלטתי שאני רוצה לנסות וסבלתי מכאבים קשים בפטמות ומהנקות ארוכות כאורך הגלות. ושוב כולן אמרו לי.."זה לא הגיוני שכל הנקה היא שעה" והמשפט האהוב עליי מכולם "אולי אין לך מספיק חלב" ו-"הילד רעב תתני לו תחליף". אז זהו..שבהתחלה ההנקות הן כן ארוכות ואני סבלתי מסיבה שיועצת הנקה מס 12 שראיתי גילתה. לתינוק הייתה לשון קשורה ושפה קשורה. אלו שני דברים שלא מאפשרים לינוק בשלווה ובקלות. וגורמים סבל גדול בעיקר לאם. התינוק נהנה לבלות על הציצי. וכל הקולות האלה כל הזמן הידהדו. לא היה קול אחד לרפואה שיגיד "הכל בסדר, לכי עם האינסטינקטים שלך. אם נראה לך שיש לך מספיק חלב הילד בסדר. הוא לא רעב. יש בעיה אחרת". אז הילד עבר ניתוחון להתרת הקשרים ומאז יונק בקלות יותר.
מרוב שישב על הידיים בזמנים האלו אני עד עכשיו עם דלקות בשתי הילדים מעומס יתר. אבל כמובן שהקולות אומרים לא להתפנק אז אני מנסה. אחרי כל זה נשברתי. התפרקתי. הרגשתי שכל הבעיות שלי לא נותנות לי להנות מהמלאך הקטן. בנוסף העיק על הכל חוסר שינה מטורף.
התינוק המקסים שלי פעלתן ולא אוהב לישון וכך יש 5-6 שעות רצופות ביום שהוא ער ולא מוכן לישון וכל שינה שלו מסתיימת אחרי 20 דקות. הרגשתי שהכל נופל עליי, שאין לי כוח לעצמי.
אני עדיין מרגישה כך. איפה אני? איפה הזמן שלי? איפה הזמן לטיפוח? אני גמורה בסוף כל יום והולכת לישון בשמונה וחצי בערב אז גם חיי החברה והזוגיות גוועים לאיטם. חברים לא מבינים למה אני לא חוזרת לטלפונים. אני פשוט עייפה, המומה, לא מצליחה לג'נגל עדיין בן החיים החדשים והקודמים.
אנשים כועסים עליי שאני מתנתקת. בן זוגי רוצה לשבת איתי בערב ולדבר אבל אני עייפה מדי ועצבנית. החלטתי לפנות לארגון שעוזר לנשים אחרי לידה שקשה להן הבחורה שאמורה לתמוך בי ניסתה בהחלט…אך זה לא עודד אותי. הפתרונות שלה לא היו מתאימים לחיים שלי. הציעה שאביא מישהי בתשלום לשמור עליו כמה שעות כל יום שאוכל לנוח. אני כרגע לא עובדת אז הפתרון הזה הוא מותרות עבורי.
מה קרה לי? מה קרה לחיים שלי? איפה הבחורה העקשנית החזקה והמצחיקה שהיית? ולמה כל כך עצוב לי כשזכיתי ללדת תינוק מקסים בגיל 40? ואיך זה שאני מרגישה כל כך לבד? ומה עושים עם זה כדי לא להשפיע על הבייבי שיגדל בריא בנפשו? בקיצור אלו השאלות שאני שואלת את עצמי עכשיו.
התפטרתי מהעבודה כדי להיות איתו. הוא עדיין לא ישן ביום אז מה שכתבתי פה נמשך בערך חודשיים. כל פעם גונבת לי כמה דקות כדי לחלוק. להגיע לפחות לאחת כמוני..תדעי שאת לא לבד.
