<!–
_<!–
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מרצה.
דעתם של אחרים נחשבה יותר.
התאמתי את עצמי למחשבות של אחרים
לא הגדרתי את עצמי ככזאת, מי רוצה לחשוב על עצמו כמקום שני כל הזמן? נתתי לזה שמות אחרים- אני אדם קל, מקבל, מזיזה את האגו שלה הצידה, ועוד ועוד כינויים מחמיאים.
בבית הספר- יצאתי לאן שהחליטו, גם אם לא רציתי באמת, כי מה זה חשוב, העיקר להיות עם החברים.
בצבא- טוב…בצבא לא הייתי באמת מרצה. וגם לא אהבתי את המפקד אז זאת תקופה קצרה שבה עשיתי מה שאני רוצה..
לאחר מכן- חשוב ללכת ללמוד, להתחתן, להביא ילדים. להיות כמו כולם ולעשות מה שמצפים ממך. בדיוק כמו ״שכתוב״ בספר הבלתי נראה של החברה.
גם את בעלי (לשעבר) ריציתי- אתה חוזר מאוחר? זה בסדר, אני מבינה, אתה המפרנס, הבית לא מסודר? לא הספקתי, מייד אסדר.
אפילו כשהתחלתי את דרכי הרוחנית נטיתי לאמץ את דרך המחשבה של המורה איתו למדתי.
חיי כאדם מרצה היו נוחים סך הכל, העדפתי לעשות את המצופה ממני ולא להיכנס לעימותים ( עוד סופרלטיב מחמיא- אני מעדיפה להמנע מעימותים).
האמת?
פחדתי מעימותים, עימות אומר שאני מתנגדת, שאני שמה את עצמי ראשונה מעל מי שמולי.
ברור שלא הייתי מודעת למי שאני.
סיפרתי לעצמי סיפור שסידר את ההתנהלות שלי.
לא נעים לי להבין את זה.
לא נעים להבין שכל חייך כמעט את היית במקום שני או שלישי או פחות. שכל חייך כמעט עשית מה שעשית, חשבת מה שחשבת, כי ככה הרגשת שציפו ממך, כי כך אחרים חשבו.
כך חייתי עד היום. חיים מרצים.
