לא פעם אנו שומעים את המשפט "ידע הוא כוח". עד שלא דרכה רגלי בבית הספר, המשפט הזה היה עוד קלישאה ריקה.
אבל החל מאותו יום שבו התחלתי לפקוד מערכת מסודרת של לימודים הבנתי כמה המשפט הוא נכון. אני חושבת שסביבות כיתה י"ב, ממש לקראת הצבא הבנתי שהתחום מדבר אלי ואולי גם לי מתחשק ללמוד עוד, ולהשאיר לעצמי את האופציה ללמד.
חשבתי שהצבא הוא הזדמנות טובה להתנסות והגעתי למיונים למורות חיילות. הסטנדרטים היו די גבוהים, מודה שהגעתי עם מעט זלזול ואמרתי לעצמי "מה, לא לוקחים את כל מי שרוצה? זה בכל זאת להתעסק עם ילדים רוב הזמן". אבל המיונים היו יחסית ארוכים מלווים בשאלות רבות ומעט מאוד וויתורים.
את המיונים לא עברתי. תחילה התבאסתי ולא הבנתי איך לא רוצים לתת לי את האפשרות ללמוד וללמד תוך כדי תרומה משמעותית למדינה.
אחרי השחרור מהצבא מתפקיד שהוא לא מורה חיילת, התחלתי לחפש תואר שיעשה לי שמח וייתן לי את החשק לקום כל בוקר וללמוד ללמוד וללמוד. לאחר תחילת הלימודים באקדמיה הרצון רק גדל והיה לי ברור שתואר שני יבוא אחריו.
נהנתי לשבת ולספוג את כל מה שאני שומעת ולהחליט בעצמי לאן לקחת את זה. היה לי מן חזון , שיום אחד תהיה לי אוטוריטה בתחום מסוים שאוכל להעביר הלאה ולהעמיק בו מתי שרק ארצה.
הייתי הראשונה במשפחה שחשבה לפתוח בקריירה שקשורה איכשהו לתחום האקדמיה. אמא תמיד חשבה על חינוך אבל אף פעם לא לימודי תואר או משהו בסגנון ואבא אהב עבודת ידיים ואת המפעל בו עבד מהיום שהיה חייל משוחרר.
למזלי הפרגון היה מיידי ובכמויות מכובדות. לא יודעת להסביר אם זה בגלל שסוף סוף מישהו החליט להוציא תואר ראשון (ובתקווה) גם שני, או שהפרגון העיוור הוא משהו אשר זורם במשפחה.
הבטחתי לעצמי שבסוף הכל, כשיהיה לי תואר ותהיה לי האפשרות ללמד, אקח את כל הטוב מהמרצים אשר שימשו לי כדוגמא ואקבור מהר את אותם מרצים שגרמו לי להרגיש פשוט לא טובה.
מצד שני, לאן הדרך תיקח אותי רק הזמן יגיד. טוב די, הגזמתי, תקופת מבחנים. שיהיה לנו בהצלחה..