בלילה התגנבתי החוצה, זורקת על ג'יימס אבנים שלא יסגיר אותי עם הנביחות שלו, מתכננת לטפס על החומה שהפרידה ביני לבינו, וללכת בשקט בשקט בגינה שלה כדי שלא אעיר אותה, את סביונה, השכנה עם האף הגדול.
תבינו, גדלתי אתו. בימים שאבא היה בשולם עם סביונה היא הייתה מסכימה לי כל יום לבוא אליה לגינה ולהתנדנד על הנדנדה שאבא תלה עליו במיוחד בשבילי. הייתי מטפסת על אריסטו, ככה קראתי לו, אריסטו, הכי גבוה שיכולתי, נשרטת מהענפים הארוכים שלו, קוטפת תפוחים אדומים וממלא את הכיסים שבמכנסיים. עם אריסטו הרגשתי בטחון כי הוא תמיד היה שם, עומד ומחכה לי שאבוא ואספר לו את כל מה שקרה לי בבית הספר עם ג'ורג' הילד הכי מעצבן בעולם, כי לאבא לא סיפרתי שום דבר. למה? כי אבא היה עסוק כל הזמן עם השכנה עם האף הגדול, עם סביונה.
ילדים שאין להם אימהות לא מוזמנים למסיבה, ג'ורג' אמר, חולף על פניי לעבר הילד שישב לצדי, מוסר לו הזמנה למסיבת הכיתה שמתקיימת הערב. נעלבתי, כל כך נעלבתי שרציתי לברוח משם, לרוץ לגינה של סביונה, לטפס על אריסטו הכי גבוה שאני יכולה ולבכות, לבכות שאין לי אימא כמו לכל הילדים בכיתה, אבל זה לא קרה. אולי תגידי לג'ורג' שכן יש לך אימא? שמעתי את הילד שישב לצדי לוחש לי באוזן… הסתכלתי עליו מבולבלת, את יודעת, הוא המשיך, מקפל את ההזמנה ודוחף אותה לכיס החולצה שלו, כמעט כולם כבר יודעים שאבא שלך משחק עם הציצים של השכנה שלכם, ההיא עם האף הגדול…
השעה כבר מאוחרת אריקה, אבא הביט בשעון שעל היד שלו, מזיז את הרגל בעצבנות. קמתי מהכיסא, מרימה את הצלחת עם החביתה שהוא הכין לי, והנחתי אותה בכיור. החביתה לא הייתה טעימה לך? הסתובבתי אליו שמחה, שמחה שהוא שם לב לזה שלא אכלתי כמעט כלום מארוחת הערב, ובאותו הרגע רציתי לספר לו שאני עצובה כי ג'ורג', הילד הכי מעצבן בעולם, לא הזמין אותי למסיבה הערב אבל לאבא היו תכניות אחרות. אני חייב ללכת לסביונה מתוקה שלי, הוא אמר, מלטף לי את הראש, משהו עם הברז שלה התקלקל. באותו הרגע היה חושך, חושך בלב שלי, והחלטתי שיותר אני לא מנסה לספר לאבא שום דבר כי אני לא מעניינת, אני ילדה שלא מעניינת אף אחד. הוא הוביל אותי לחדר השינה, מציץ עוד פעם בשעון שעל היד שלו, ובדיוק שנייה לפני שהוא הלך לחשתי לו, אבא, לקחתי נשימה עמוקה כשהוא הסתכל עליי בעיניים שואלות, סביונה תהיה אימא שלי?
בבוקר למחרת התעוררתי לצעקות של אנשים שמדברים בשפה שאני לא מכירה. סקרנית, הצצתי מהחלון, מצפה לראות את אריסטו, כמו בכל יום, אבל זה לא קרה. אבא! צעקתי, יוצאת בריצה מהחדר, נתקלת בו בדיוק כשהוא יצא מהמקלחת. יש שם חומה, אמרתי מתנשפת, ענקית! אבל כל מה שהיה לו לומר לי זה שהוא ממהר לעבודה ושנדבר על זה בערב. הסתכלתי עליו מתרחק ממני, יודעת שלא נדבר על זה בערב. בזריזות רצתי בחזרה לחדר שלי, מציצה שוב מהחלון ובעיניים מלאות בדמעות ראיתי את סביונה מסתכלת עליי וצוחקת…
טיפסתי על החומה, נאחזת עם הציפורניים בלבנים, מדי פעם בועטת בג'יימס שיעוף ממני, מתעלמת מהדם שנוזל לי מהאצבעות, ובדיוק כשהגעתי לקצה החומה, מותחת את הצוואר הכי גבוה שאני יכולה, מחפשת עם העיניים אחרי הענפים עם התפוחים האדומים של אריסטו, נפלתי.
תבינו, הכאב בגוף כאב מהנפילה, אבל כאב לי יותר להבין שהחיים שלי ימשיכו, בלעדיו.