המעבר מעריכת דין לצילום ולעצמאות לקח הרבה זמן, היה ארוך מאוד, טעון רגשית, שקול ומלווה בהמון ספקות, פחדים ותהיות. ולמרות שלא היה במעבר הזה שום דבר ספונטני או אימפולסיבי, ולכאורה נבנה לאט ובהדרגה בהבנה שזה מה שאני רוצה, אני מגלה שמעט ממנו הוא כמו שציפיתי. האמת, שהעצמאות בכלל לא קרצה לי, ובאופן כללי אין לי בעיה עם מסגרות או עם סמכות ואני גם ממש מחבבת משכורת קבועה. ואם אודה באמת אני ממש לא בנאדם שמתלהב משינויים. אבל כשסוף סוף נהייתה לי תשוקה למשהו, כשסוף סוף מצאתי משהו שרציתי ללמוד לגביו ולחקור, לעשות וליצור הבנתי שיש לזה משמעות.
התקופה הזאת היא כמו איזו רכבת הרים של רגשות בתנועה מתמדת מלווה לעיתים בחוסר בטחון, יאוש, תשישות ומצד שני בהרבה תקווה, אמונה פרפרים בבטן והמון רצון להצליח ולהתפתח.
התמונה הזאת צולמה ממש אחרי שקניתי את המצלמה המקצועית הראשונה שלי. וכמה שהיא לא מושלמת טכנית וקצת מטושטשת אני אוהבת אותה כי יש בה את כל מה שבגללו החלטתי להפוך להיות צלמת- רגע, רגש, חיבור, סיפור, זיכרון.
(אלבום פרטי)
האהבה הזאת לצילום תמיד הייתה שם אבל ההבנה עד כמה הצילום משמעותי, בכלל ועבורי, נולדה יחד עם הילדים. הצורך בתיעוד, הרצון לא לפספס רגעים, הידיעה שהם גדלים כל כך מהר והזכרון הכל כך חמקמק הביאו אותי לכך שצילמתי אותם המון. כל יום הביא רגעים חדשים, התפתחויות קטנות ולא רציתי לפספס כלום. אז החלטתי שאני רוצה ללמוד צילום. זה לקח זמן, להבין שאף פעם אין זמן טוב להתחיל, פשוט צריך לקבל החלטה- וזה מה שהיה. נרשמתי לקורס עם המצלמה של דודה שלי, חששתי שזו רק גחמה ולא רצתי ישר לקנות מצלמה, אבל גיליתי שזה סוחף, ממלא, ושאולי אני דווקא כן יצירתית? משהו שלא חשבתי על עצמי אף פעם.
(אלבום פרטי)
אז אני איילה אוטוטו בת 36, אמא ליפתח, אלונה ויאיר, נשואה ליריב וצלמת אנשים באור טבעי, ואני לומדת על עצמי, על אחרים, על מה משמח אותי, מרגש אותי, מפחיד אותי, מעניין אותי, כמה כוח יש לי, שאני צריכה להאמין בעצמי ובעיקר לומדת מה החלומות שלי.
(צילום עצמי)