ארבע בבוקר אני במטבח, כך זה בימי קורונה, כשהבית היפה, הנקי והמסודר שלי מתמלא לפתע בשלושה גברים. בעלי השב "מגלות" בארה"ב (מקום מושבה של חברת ההיטק בה עובד), שני בניי הסטודנים, האחד נטש את המעונות, השני נטש את דירת הסטודנים, הם בבית, כולם – שמחה.
ארבע בבוקר, עדיין לא הדליקו את השמש, אני בסינר, שנקנה בימי אהבה (קשה להאמין אבל פעם בעלי ואני ממש ממש אהבנו) ב – Lago Como Italy ועליו מתכון של לימונצ'לו איטלקי, זכר לרגעי שכרות של זוג אוהבים אבודים בצפון היפיפה של איטליה טרום הקורונה. עסוקה בהכנות לארוחת שבת, בידיעה ברורה שכאשר שלושת הקרניבורים שלי יתעוררו, כדאי שהפרה כבר תהפוך לתבשיל (רצוי כזה שיש בו גם רוטב, לטבול את החלה) ויסלחו לי כל הצמחונים, הטבעונים ואוהבי החיות. אישית אני צמחונית, אבל בני הבית שלי אוהבים בשר והרבה. אחרי אהבת הבשר, הם אוהבים פחמימות, רצויי כאלו שרק יצאו מתנור האפיה, רגע לפני שהם התעוררו.
אני במטבח, כרגע, בעוד כמה דקות אהיה בקומה השניה בחדר הכביסה, משם אעבור לחדר הגיהוץ (רק כי הגיהוץ מרגיע אותי, לא מבצעת עבודות גיהוץ יזומות, גם לא מקבלת משלוחים, לא להתלהב, זה תחביב שפיתחתי מתוך הבנה ברורה שזו האופציה הכי פחות גרועה בימים כאלו).
כשאני מסיימת בשעה עשר וחצי את כל המשימות, אני מתפנה לשעה של ריצת בוקר במרחבי הטבע הפראי שליד הבית, נושמת עוד כמה רגעים של שקט, לפני פרוץ הסערה.
מאז התוועדנו ל covid 19, אנחנו בשגרה כפויה של מאסר מכורח נסיבות, ללא אופצית שיחרור נראית באופק, לצערי אין לנו גם ועדת שיחרורוים שתדון בקרוב בשחרור מוקדם, או בתנאים. לכן כרגע, אנחנו מנסים להפיק את המירב – או נכון יותר, כל בני הבית, באים בדרישות, לכולם יש מלא טענות, חשקים ואני, אני אמורה לג'נגל בינהם.
סוגיית החשקים מצריכה התייחסות. אני מרגישה כי בעלי והבנים עברו את הטריסמסטר הראשון של ההריון (זה של הבחילות) ונכנסו לטרימסטר השני, רעבים להפליא, ובעלי תאוות מזונות, שאין לי מושג מהיכן הגיעה. אני מקבלת סרטוני יוטיוב של שפים, עליהם מעולם לא שמעתי, אשר מדגימים הכנת תבשילים מופלאים (בעיקר אני מלאת התפעלות, לנוכח העובדה כי איכשהו אצלהם תמיד יש את כל המרכיבים, המטבח נראה מדוגם ומוכן לפעולה באופן מיידי, כל המכשירים נוצצים בבוהק מעורר השתאות ובסוף גם יוצא תבשיל פוטוגני להפליא), המנות פשוט מתהלכות זקופות וצבעוניות על מסלול ארוחת הצהריים, הערב, הלילה וכמובן הארוחה החשובה מכול בימים אלו, אצלנו בבית, זו שנערכת ממש לפנות בוקר, ומשאירה לי כיור עמוס בכלים שכמובן לא נכנסים למדיח, כי אף אחד לא חשב לרוקן אותו, הם פשוט מניחים שהוא מתרוקן מעצמו, פית הבוקר מנקה את הגז, התנור, הטוסטר, מכינה אוכל וקינוחים.
אבל כאן לא מסיימים אתגרי ימי הקורונה, כי אצלי בבית יש שלושה זכרי אלפא! הם אוהבים לסמן טרטוריה, להפגין התנהגויות גבריות, ולריב.
תדיימנו 2 בחורים צעירים, נוטפי הורמונים, הנמצאים בבידוד חברתי ומנועים מלהביא הבייתה את החברות גם בגלל שאמא שלהם מחלימה מסרטן השד ומערכת החיסון שלה עדיין לא ערוכה להתמודדות מול וירוסים בכלל ווירוס הקורונה בפרט. את כל האנרגיה הזו הם מנתבים לקרבות תרנגולים, כל זה מלווה כמובן, בדיקה מתמדת של מסת השרירים בגופם בכל פוזה אפשרית אינספור פעמים ביום: "אמא תראי…" תוך שהם מנפנפים בשרירי יד קדמית, אחורית, סופרים קוביות בבטן ומתחטבים.
לעומתם, בעלי היקר, עולה במשקל כמו אישה בהריון ראשון בעלת חשקים אינסופיים לכל תבשיל אפשרי כולל קינוחים ואקסטרות, פעם הוא היה גבר גבוה חתיך, שהייתי מביטה בו בהערצה והיום אני מביטה בייאוש בגזרתו המתעגלת, בידיעה ברורה שבסוף תקופת הבידוד הזו אני מקבלת גבר בחודש התשיעי להריונו, ללא אפשרות לידה, שיצטרך להאבק ברמות סוכר, שומנים וטריגלצרידים מאבק שבו כנראה, הוא שוב יפסיד.
Family in Corona days
