את יום ההולדת ה- 50 שלי חגגתי בדיוק כמו שחלמתי, בקובה, האותנטית (בהמשך תבינו שהמילה הזו מגלמת בתוכה הרבה פנטזיות קסומות, תמונות פוטוגניות, מוזיקה, הרבה רום, קופי קון לאצ'ה, וחנות סופרמרקט עם מדפים ריקים, ברים מרעישים, סיגרים, צ'ה גוארה, פרצופים מחייכים ולחות אינסופית), זו של קסטרו.
כשנחתנו בשדה התעופה של הוואנה, שום דבר לא הכין אותי לזוועה שקיבלה את פנינו, כל מה שקראתי, כל מה שסופר ברחבי הרשת, לא דמה כלל לרגע בו יצאנו מהמטוס ופסענו בחשכה לתוך מה שנקרא :"הטרמינל" – אולם שנראה כמו אוהל קרקס שידע ימים טובים, עם מאוורר תקרה, עשרות חיילים במדים, 2 עמדות בדיקת דרכונים, צפיפות, דוחק, לחות, ומוטיבציה של עובדי משטר קומוניסטי, שכמה שיעשו פחות, יקבלו בדיוק את אותו שכר, בכסף קובני, אז למה להתאמץ. עשר בלילה, אחרי 24 שעות של טיסות ו"בילויים" בשדות תעופה, אני ניצבת כמו דמות שקפאה בזמן לאחר התפרצות הר הגעש בפומפיי, נטולת אויר, חסרת חיים, מנסה להבין מה לעזאזל חשבתי כשהחלטתי לתת לעצמי מתנת יום הולדת בדמות טיול אתגרי אחרי צבא, שעוד רגע אני צריכה להתאשפז במחלקה גריאטרית.
אבל כטבען של החלטות חפוזות, המונעות מתוך סקרנות ופנטזיות ילדותיות להחריד של אישה שבדיוק איבדה את הבעל האהוב שלה, ורוצה להגשים לעצמה חלום לפני שתתפגר גם היא ותהפוך לאפר, נכנעתי לה. לא שלא היו לנו ויכוחים (לא סתם סיפרתי לכן שאני לפעמים גארבו ולפעמים מרלין), היה בעד ונגד, ונגד הבעד. בסוף הנפתי דגל לבן, כי הבנתי שאין טעם להתווכח איתי.
לאחר שצלחתי את ביקורת הדרכונים, עם הספרדית המגומגמת שלי (על אנגלית לא שמעו אז בקובה), הלכתי אחרי העדר (שילוט איין) לכיוון המקום ממנו אנחנו אמורים לקבל את המזוודות. ידעתי מראש שתהיה המתנה ארוכה של שעה עד שעתיים, כי הם מוצאים את המזוודות באופן ידני, אין מסוע, כל המזוודות מועברות לאולם הגדול, ואז את מקווה למצוא את המזוודה שלך.
חלפה שעה, שעתיים, אני מתחילה להלחץ, הבטחתי לבעל הדירה בהוואנה עימו התכתבתי שאגיע עד חצות.
כשראיתי שהמזוודות עדיין לא הגיעו, התקשרתי למספר ששלח לי במייל ד"ר גייאדו (אצלו שכרתי חדר עם ארוחת בוקר) ולא היה מענה, חייגתי שוב ושוב ושוב, הרגשתי איך אני מתחילה לבכות, תחילה הדמעות זלגו להן בדממה ואז בשיטפון, בוכה על האבדן, על ההרפתקה שמתחילה הכי לא פוטוגני שאפשר, על הבדידות, על חוסר האונים, על הבחירות המטופשות שאני עושה, בכיתי על כל מה שרק צץ בראשי באותו רגע. גם כשהמזוודות סוף סוף הגיעו והשעה המקומית כבר הייתה הרבה אחרי חצות, עדיין התקשתי לעצור את הדמעות, והסתבר שבהחלט הייתה לי סיבה טובה. בחוץ היה חשוך לחלוטין. "אין תחבורה ציבורית בשעה הזו", הסביר לי אחד החיילים שעמדו בחוץ וחיכו להסעה שתיקח אותו הביתה. בספרדית הרצוצה שלי שאלתי על מונית, הסתבר שאין מוניות. ישבתי על שפת המדרכה חסרת אונים, המומה ומתפללת לנס, שהגיע בדמותו של בחור צעיר ועליז באופן בלתי מתקבל על הדעת (חוסר התחשבות מוחלט במצב רוחי הקודר) והציע באנגלית, לקחת אותי להואנה תמורת תשלום כמובן, את הסכום הוא כתב על פיסת נייר (95EU), מיד מסרתי לו את הכסף (עוד החלטה חפוזה ומטופשת) ואת הכתובת בהואנה.
הסתבר שהמרחק מהשדה לעיר הוא קצר ביותר 25 דקות בסך הכל, אלא שהנהג הצעיר שלי כלל לא ידע היכן הרחוב, בעיר העתיקה, שם שכן ביתו של ד"ר גייאדו ואליו הייתי אמורה להגיע כבר לפני 4 שעות.
בסוף אחרי שנסענו הלוך ושוב בתוך רחובותיה העתיקים של הואנה הגענו ליעד, הבית היה מוזנח וחשוך, לחצתי בפעמון בתקווה שמשהו יפתח את הדלת.
להפתעתי הרבה, גבר מבוגר בגופיית סבא ומכנסי גי'נס פתח את הדלת בחיוך גדול ואמר "הולה סניוריטה", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כשנכנסתי למה שהיה אמור להיות חדר השינה שלי, צנחתי על המיטה ודקה לפני שנרדמתי נזכרתי במשפט האלמותי של היפיפייה הדרומית סקרלט או'הרה " Tomorrow is a new day I'll think about it tomorrow".