אז לאחר התבוננות פנימית ואנרגטית מצאתי שיש 3 סיבות לפער שהוזכר בחלק הקודם. ואלו הם:
מדובר במערכת יחסים עם שתי נקודות מבט שונות לגמרי ואין לאף צד יכולת להבין את הצורך
לכל מערכת יחסים אחרת שיש בחיינו יש מכנה משותף כלשהוא, כמובן שעדיין יהיה שוני ודעות שונות אבל עדיין יש מכנה משותף שמקשר: זה יכול להיות מטרה משותפת, גיל, חוויה דומה.
גם אם יש קונפליקט יש הבנה בסיסית למה הצד השני רוצה או צריך. ולפעמים ההבנה או ההזדהות המינימלית הזאת יכולה להיות כגשר לחיבור מחודש.
במערכת יחסים בין אמא לילד שלה אין בסיס הבנה כלל.
אין מכנה משותף מלבד העובדה שכרגע האמא ילדה את הילד שלה.
כל אחד מהם "מגיע" למערכת יחסים הזאת עם נקודת פתיחה שונה:
אמא מגיעה – עם העבר שלה כילדה, עם העבר שלה ממערכת יחסים עם אמא שלה, רצון להוכיח, רצון לתת ולא להבין לאיפה היא נכנסת, אמא מגיעה לפעמים עם המון ביקורת מה שגורם לה לפעמים להשתדל יותר מדי ובעיקר עם רצון להגשים (לפעמים עם כל הכאב, להגשים רק את היותה אמא וברגע הלידה עצמה היא כבר הגשימה את עצמה ואז לא נותר אנרגיה להמשיך להיות אמא לאחר כך).
ילד מגיע – עם סוג של חוסר אונים, מבולבל, צורך גדול שאמא שלו תהיה לידו כל הזמן על סף האינטנסיבי, מגיע נקי ללא חוויות או רגשות (ואני מוציאה כרגע חוויה של גלגולים קודמים).
אף אחד מהם – לא האמא ולא הילד – לא יכולים להבין את החוויה הרגשית השונה שכל אחד מהם מביא איתו למציאות הזאת.
ואין להם גם יכולת תקשורת… שתוכל להבהיר את מה שהם מרגישים… כדי לייצר מכנה משותף.
כל אחד מהם מבקש אהבה מסוג אחר:
כל אחד רוצה אהבה. כל אחד רוצה אהבה כפיצוי לרגש אחר שקיים בנו.
כל אחד מאיתנו מראה אהבה אחרת. ובעיקר, בא לנו שיהיה רגש הדדי של אהבה – אני רוצה שמי שאני אוהבת יאהב אותי בחזרה.
והרגש המיוחד הזה לפעמים מגיע עם תנאי. גם לא נבין איך זה יכול להיות, זה עדיין מתקיים.
יש המון דוגמאות של אהבה בין אמא לילד שלה, ואני רוצה להסביר על אחת מהם: אהבה ללא תנאי.
אמא: מגיעה עם אהבה גדולה לילד שלה עוד לפני שהיא בכלל מכירה אותו ואת אופיו, וכאמא עם אחריות גדולה והאהבה גורמת לה לתת לו כל מה שהיא יכולה לתת.
במקביל לזה היא רוצה שהילד יוקיר אותה, ידע כמה היא עשתה עבורו, שיעריך, שיגיד תודה.
יש אמהות שירצו את ה"תודה" הזאת בדמות של – ילד ממושמע. שלא יעשה "בושות" או "פאדיחות", שידע לייצג אותי, כאמא, או את החינוך שלי כלפי חוץ, היא רוצה להיות גאה בילד שלה – כי אם הוא כזה מוצלח וכזה ילד טוב – מה זה אומר עלי? שאני אמא טובה.
כי אם הוא מתנהג בדיוק ההיפך – מה זה אומר עלי כאמא? שאני לא טובה?
ואז נוצר תנאי (גם כשהוא לא במודע) :
אני אוהבת אותך כל עוד אתה מתנהג בצורה כזאת שאני אוכל לאהוב את עצמי, כאדם וכאמא.
והילד: רוצה הכל, מבקש הכל, לפעמים אגואיסט, לא מבין כמה מאמץ הושקע בשבילו ועבורו, לא מבין את ערכה של המילה תודה, לא מבין את ההשלכות הרגשיות של ההתנהגות שלו, לא מבין את המשמעות של לקחת אחריות, ועם כל זה מבקש שיקבלו אותו בדיוק כמו שהוא…
וכשזה לא קורה, והוא מבחינתו שומע רק הערות, צעקות, איומים, גבולות, חינוך הוא חושב שלא אוהבים אותו. שהוא לא מקובל.
ואז יכול להיות שני מצבים:
פגישה בנפש (בעוצמות שונות) שיכולה להתבטא באותו הרגע או לאחר שנים.
יהפוך להיות ילד מרצה – "כי רק ככה אוהבים אותי"..
מערכת יחסים רגשית:
כאמור, דיברנו לפני כן שיכולה להיות מורכבות בכל מערכת יחסים שאנחנו נמצאים בה, אך לגבי מערכת יחסים הזאת בין אמא לילד שלה יש במורכבות משמעות אחרת.
עלינו לזכור שזו מערכת יחסים מאוד רגישה, דווקא בגלל הקרבה.
הקרבה שאמורה לתת לנו ביטחון לשני הצדדים, גורמת לכך שנפחד לפגוע.
כלומר הפחד הכי גדול בין אמא לילד שלה וגם ההיפך הוא – אני לא רוצה לפגוע. אני לא רוצה לאכזב.
והאמינו לי, כאשר אנחנו פוחדים לפגוע, ונזהרים איפה שניתן – דווקא זה מייצר את הפגיעה.
אם אפשר לסכם עד כאן אנחנו מבינים שמערכת היחסים הזאת כל כך רגישה שכל דבר הכי קטן שנעשה או לא נעשה יכול לפגוע.
ואני שמה דגש על כך – שכל דבר קטן שנעשה יכול לפגוע, ואף במקרים מסוימים יכול לייצר ריחוק של אחד מהצדדים.
לסיכום,
אני מאמינה שברגע ויש ידיעה והבנה של עומק הדברים יהיה ניתן להתבונן ואף לנהוג אחרת כדי לגרום למערכת יחסים הזאת להיות במיטבה. והכי חשוב לזכור – לא משנה באיזה כובע קראת את המאמר (אמא או ילדה):
אל תקחי את מה שקרה ביניכם באופן אישי. זה ממש לא אישי נגדך.
לשני הצדדים יש כוונה טובה ורצון לשלום, וכל אחת מכם עשתה את מה שהיא ראתה לנכון לעשות במימד רגשי.
במאמר הבא נדבר סוף סוף על הפתרון:)