התיישבתי לכתוב כי הראש שלי כבר בעומס יתר. כמה מחשבות אפשר לסחוב….
בין חרדה לחרדה וערפול חושים, השטחה רגשית בעקבות כדורים לנפש נשמתי לא נותנת לי מנוח. משתוללת בתוך גוף שמתקשה לסחוב את עצמו.
פתאום הבנתי שאני כבר לא ילדה. פתאום הבנתי באיזה פחד עצום אני נמצאת.
להפרד מהילדה הקטנה להפרד מעבר שלא יחזור. להבין שמעכשיו כל דבר שאני עושה יש לו מחיר. ולקיחת אחריות.
אין מקום להניח את הראש ולקחת פסק זמן מהחיים.
אין יותר אמא שתחבק ותיקח ממני את הפחדים. להרגיש את הבטחון הזה… כבר לא יקרה. עצב ומועקה אדירה ששוטפת את כולי.
אני עומדת בפני פרשת דרכים של חיי בגיל 41 עם בת זוג, 3 ילדים ועסק קטן . עסק שלי.
לכאורה מה אני מתלוננת, מה חסר לי? למה נשמתי לא מוצאת מנוחה.
האם זה הייעוד שלי ? האם כך נראה תסריט חיי?
האם זה מהות החיים? השגרה שיצרתי? לאן זה הולך, מה יהיה בסופה?
אז קצת הרשתי לעצמי להתפרע ועשיתי קעקוע פרסינג. להרגיש עוד פעם קצת פרפרים בבטן.
כאלו שלא הרגשתי המון זמן.
איפה מוצאים את הפרפרים האלו בתוך השיגרה הסיזיפית הזו?
מתי שוב התרגשתי כמו שהייתי בגיל 26 כשהבטתי בעיניה הכחולות. כשהיא חייכה אלי. כן אלי.
עם הגומות שלה. הצלחתי להחסיר פעימה.
אבל מאז עברו 15 שנים. איך מחזירים פעימות לא סדירות ?
השיגרה יכולה להרוג ולהרוס. לחרב נפשות.
אני רוצה לחיות כל יום מחדש. להפיק את המיטב מכל רגע. להנות מהדברים הקטנים.
להחזיר לעצמי את עצמי. את הניצוץ שהיה לי את הסקרנות הנאיבית את האהבה חסרת גבולות.
את האומץ להיות. האומץ לחיות.
להפסיק לתת לפחדים לנהל את חיי. לתת לעצמי להוולד שוב מחדש.
לא לפחד לדרוש ולהגיד. לא לפחד להעיז. לא לפחד לאהוב את עצמי.
להמשיך לחלום ולשאוף קדימה. כל הזמן. להציב לעצמי יעדים.
להוקיר תודה כל יום על מה שיש לי.
לחלץ את עצמי בכוח מתוך התהום הזה שמושך אותי אחורה. זה שמכבה אצלי כל תקווה וניצוץ.
לקום כל בוקר מחדש, ללבוש חיוך גם אם הוא כפוי קצת. לאט לאט נלמד את תת המודע לחייך. לשמוח קצת.
לצחוק. שכחתי לצחוק… יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים. ואני לא מצליחה לצחוק איתו.
ולא מצליחה להיות איתו באמת. להנות מהרגע.
איפה איבדתי את שמחת החיים… במהלך הדרך שעברתי זה פשוט נשמט מידיי. בלי לשים לב.
אז אני חייבת להבטיח לעצמי לחזור לחיות. אני אלחם בשדים שמפריעים לי בדרך.
חייבת להיות מטרה ומשמעות לחיים. חייבת להבין מה הייעוד האמיתי שלי פה.
חייבת ללמוד להינות מהדרך
שם כנראה נמצא האושר האמיתי….